שבר זמן – פרק 4 – סלטריה

עמדנו, אני והנער, על הדשא הירוק והלח כששמש אחר הצהריים קופחת מעלינו. ריח אורנים מילא את אפי.
"מי את?" שאל אותי הנער שוב בקול תקיף.
"איפה אני?" שאלתי אותו בהתעלמות מוחלטות מדבריו.
"את…" גימגם. "את בת אדם נכון?"
"איפה אני?" שאלתי אותו שוב בכעס.
"ברוכה הבאה לסלטריה." ענה לי והחווה בידדיו אל עבר שביל עפר שחור ומשני צדדיו פרחים בצבעי הקשת.
"סלטריה?" שאלתי אותו.
"ממלכת הקדם." אמר לי.
"קדם למה?" שאלתי אותו.
"את יודעת, לא תיארתי לעצמי שאתם נראים כך." הוא התחמק מתשובתי. הוא ידע משהו, הוא חשוד.
הוצאתי את סיכת הראש ופתחתי אותה. המסך הלבן הופיע וחיפשתי תמונה של מאט.
"מאט אלגרן, מכיר אותו?" שאלתי אותו.
הנער החוויר.
"מה עשיתם איתו?" שאלתי אותו בטון תקיף.
"היי, הירגעי." אמר לי. "בואי אחריי ואראה לך את מקומנו הקסום."
הוא התקדם אל שביל העפר.
"את באה?" הסתובב ושאל אותי.
הסתכלתי על היער, מאיפה שהגעתי. הגדר לא היתה שם וכל גם לא חולות או בניינים. לא אוכל לחזור הביתה.
"חכה לי!" צעקתי אחריו. עדיף להיות עם מישהו שמכיר את הסביבה מאשר להיות לבד בסביבה לא מוכרת.
הוא לבש חולצה מכופתרת ירוקה ללא שרוולים, מכנס שחור חום ונעל סנדליים תנכיות.
שתיקה מביכה שררה בין השניים.
אלה השונים, אלה שצריך להיזהר מהם.
בסוף השביל היה שער ברזל חלוד וחומה נמוכה מאבנים צהובות.
"נשים ראשונות." אמר כשפתח את השער בחריקה.
חייכתי ונכנסתי בשער.
מדשאות ירוקות גדולות היו בכל פינה ושבילי אבן אפורה עברו ביניהם. מימיני היה שוק גדול ומשני צדדיו בנייני אבן גדולים.
"ירקות! פירות! עופות! בשר!" צעקות נשמעו מכיוון השוק. ומשמאלי היה יותר שקט. הבניינים האפורים היו נראים ישנים. גברים, נשים וטף הסתובבו ברחבי הממלכה רובם לבושים בלבוש עתיק.
"אני חייבת לצלם את זה!" אמרתי בהתפלאות והושטתי יד לשיערי האסוף.
זאת אומרת, שהיה אסוף.
שיערי החום קרמל נפל עכשיו על גבי ועל כתפיי. בגדיי נעלמו והוחלפו בשמלה בצבע אפרסק צמודה ונוחה להפליא ללא שרוולים.
הסתכלתי על הנער.
"שמך." אמרתי לו.
"סלחי לי?" ענה לי.
"מהו שמך?"
"כריסטופר ברן, כריס בשבילך." אמר לי. "ואת?"
"אמילי, אמילי ווקס." הושטתי יד ללחיצה. מבטו התכוץ והוא נראה מבולבל.
"שמות מוזרים יש לכם, בני האדם, וגם מנהגים מוזרים." אמר ועדיין התלבט מה לעשות עם ידי המורמת. הורדתי אותה וחייכתי אליו.
הוא חייך בחזרה.
חיוכו היה מדהים. הוא הבליט את עיניו הכחולות העמוקות היפהפיות.
"הכל בסדר, העלמה ווקס?" שאל אותי וחיוכו נעלם.
"כן." עניתי לו והפסקתי לחייך. "ברור."
"אז, אמרי לי, מאיפה את?" שאל אותי.
לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי למה…
"אני אקח אותך אל המלכה." אמר. "קדימה."
הוא החל ללכת על ריצוף האבן בין המדשאות, הלכתי אחריו והוא החזיק בידי.
הלכנו כך שנינו, אל עבר הארמון.

ריצוף האבן הוחלף החולות זוהבים, ושמש אחר הצהריים הוחלפה בצבעי הדמדומים.
"הגענו." אמר ונעצר מעל תעלה עמוקה מלאה במים. ממול לתעלה, ניצבה טירה גדולה בנויה מלבנים אפורות. שני צריחים היו עליה משני צדדיה ודלת עץ כבדה ורחבה עם מקוש זהב בצורת יהלום נחה לה על הכניסה. לא היה גשר.
"איך אנחנו נחצה?" שאלתי את כריסטופר.
"ככה." אמר והרים אבן חלקה. הוא זרק אותה על מקוש הדלת הזהוב וגשר עץ יצא מדופן התעלה.
"וואו, מגניב." אמרתי.
"מג… מה?" שאל אותי.
"לא משנה." אמרתי. אני לא מאמינה שנעדרתי מביתי ללא להודיע איפה אני. ועוד להיכנס אליהם ללא שליחה? זה באמת מטורף.
"בואי." אמר. הוא אחז בידי ומשך אותי לכל אורך הגשר. הוא דפק במקוש הזהב.
חיכינו כמה שניות והדלת נפתחה בידי מישהו לבוש בלבן, עם קסדה לראשו ופסי זהב בחולצתו הנקייה. הוא הוריד את הקסדה. שיערו הזהוב המתולתל בקצוות הגיע עד לכתפיו ועיניו הירוקות היו עמוקות ויפות.
"כן?" שאל.
"שלום לך, הוד מלכותך ג'ום." אמר כריסטופר, "אימך בבית?"
"כן. אך למה תטרידו אותה?" שאל. כריסטופר הצביע עליי ולחש לג'ום משהו באוזנו.
"אני מבין." אמר ג'ום ופינה מקום כדי שיוכלו להיכנס.
"אני אלך להגיד לה." אמר ועלה במעלה המדרגות הלבנות והמצוחצחות. "שבו בינתיים." צעק מעלה המדרגות. הם נכנסו אל תוך אולם גדול עם נברשות זכוכית גדולות. היו שם כמה כורסאות וספות לבנות עם ריפודים חומים עליהם.
הרמתי את כתפיי והתיישבתי על אחת מהכורסאות.
"כריסטופר, אני יכולה לשאולך משהו?" שאלתי אותו.
"הנה שאלת. מה תרצי?" שאל אותי.
"מה לחשת באוזנו של ג'ום?" שאלתי אותו.
הוא פתח את פיו לענות אבל אז סגר אותו כי ג'ום ואישה אחרת נכנסו לחדר.
"או, העלמה ווקס." אמרה האישה והלכה נמרצות להגיע אל אמילי. היא היתה לבושה בשמלה אדומה עם עיטורים שחורים, צמודה עד האגן וברגליים קצת פתוחה. שיערה השחור כפחם היה אסוף לגולגול גבוה והדוק ומאחורי צווארה החיוור וראשה עמד לו צווארון גדול. עורה היה חיוור במיוחד ושפתיה מרוחות באדום עם קו תוחם שחור שהכעירו את עיניה הירוקות אפורות.
"איך ידעת את שמי? לא הצגתי את עצמי." אמרתי.
היא חייכה. "אני המלכה, אני יודעת הכל." אמרה והתיישבה על הכורסה שמולי. שפתי היו מתוחות לאחור ותנועה זאת עשתה לפיה צורה רחבה ואלפטית.
"ספרי לי, יקירה, מה מעשייך פה." שאלה אותי.
לא ידעתי מה לענות. אני בעצמי לא יודעת איך הגעתי לשם.
"אמי היקרה, תני לה לעלמה לנוח, ולמחרת בבוקר נדבר על הכל." אמר ג'ום שעמד לידה.
"רעיון נפלא! יש לנו חדר פנוי בשבילך. עכשיו, ג'ום יקירי, חזור לאימוניך." צהלה המלכה. ג'ום קד כלות ורץ במעלה המדרגות.
"בואי אני אלווה אותך." אמרה ואז נזכרה במשהו, "ו… כריסטופר, אתה יכול לחזור לביתך. היא תהיה בטוחה פה."
"כן גברתי." אמר כריסטופר וקד לה. הוא פתח את דלת הארון וסגר אותו אחריה.
"אוכל לשאול מהו שמך?" שאלתי אותה.
"בוודאי." אמרה והתחילה ללכת לכיוון אחורי המדרגות שהיה מואר באור נרות כתמתם. מאחורי המדרגות היו כמה חלונות שקופים ופתוחים עם וילונות פשתן ודיקנאות שלה ושל ג'ום.
"אז…"
"אז מה?" שאלה אותי.
"אז… מהו שמך?" שאלתי אותה ויצאנו בדלת לבנה וכבדה אל גרם מדרגות אפרפר.
"המלכה לואיזה קריס בשבילך."
"המלכה לואיזה קריס." חזרתי אחריה והתחלנו לעלות מדרגות בחדר הצר, הגבוה והמשעמם. בסופן של המדרגות הלולייניות היתה דלת עץ עם עיטורי זהב.
"זהו חדרך." אמרה המלכה לואיזה ופתחה את הדלת. נכנסתי אליו ולואיזה מיהרה לסגור את הדלת ולנעולה.
"תהני מחדרך!" אמרה ונשמעו צעדים. כנראה היא ירדה במדרגות.
למה היא נעלה אותי?
הסתכלתי על החדר. הוא היה מרוצף במרצפות לבנות ומצוחצחות, ומולי היו חלונות גבוהים ולידם מיטת אפירוין גדולה ואדומה. בצד השני של החדר נחו להם ארון בגדים, שולחן קטן וחתיכת זכוכית שכנראה שימשה כמראה.
התיישבתי על המיטה. היא היתה נוחה להפליא. עליה, היתה כתונת לילה ורודה וקטנה מקופלת. לבשתי אותה והלכתי לישון כשהירח עמד בחוץ.

"היא מסוכנת!" התעוררתי לקולה התקיף של לואיזה.
"גבירתי, המלכה, אנחנו צריכים אותה!" אמר לה קולו של כריסטופר. צליל מתכתי נשמע.
"קח את זה וחסל אותה!" אמרה לואיזה וטריקה של דלת נשמעה. צעדים גדולים נשמעו ואחריהם גרירת מתכת.
"מה?" שאלתי את עצמי בלחש.
ניגשתי לאחד החלונות ופתחתי אותו.
"וואו." הגובה היה לפחות שישה עד שבעה מטרים.
מה לעשות? שאלתי את עצמי.
המנעול הסתובב. הסתובבתי לדלת.
כריסטופר עמד שם, ספוג זיעה….
חרב ברזל שחורה עם נדן אדום היתה בידו.
"אני מצטער העלמה ווקס."