שבר זמן – פרק 6 – המלאכית והאביר

חריקה נשמעה ואחריה חבטה.
"אמא עצרי!" צעק ג'ום. הרגשתי את להב הסכין חותכת קלות את עור צווארי, כאשר הסיטה אותו המלכה לואיזה מגרוני.
"מה קרה בני?" שאלה אותו לואיזה.
"היא לא יודעת כלום!" אמר ג'ום בחטף.
יודעת מה?
"אתה רוצה להגיד לי, שהנערה," פה התחילה ללחוש, "מהם, לא יודעת כלום?" היא כעסה.
ג'ום הנהן.
דם זלג ממורד גרוני והכתים את הכתונת הורודה. נגעתי בחתך קלות, זה צרב.
"כריסטופר לא סיפר לה?" שאלה לואיזה.
מאט הניד את ראשו לשלילה.
"מצוין! אבל עדיין, היא מסוכנת!"
"ומה קובע את זה? הוד מלכותך? בתור שבויה, תוכל היא לעזור." אמר ג'ום.
לואיזה הסתכלה עליי והפנתה את מבטה בחזרה אל ג'ום. "שבויה? בסדר, אך אם לא תעזור, מות תמות!" אמרה. היא ניגשה אל מתחת לחור והוציאה מלמעלה סולם, עלתה בו ואחריו ג'ום.
הדלת נסגרה בחבטה ונעילת הבריח הכבד נשמע.
הרשיתי לעצמי לצרוח.
הוצאתי את הסכין משמלתי וחתכתי בעזרתו חתיכה ממצעי המיטה וקשרתי אותה סביב החתך, אך לא הדוק מידי כדי שנשימתי לא תיעצר. ירדתי מהמיטה וניגשתי לעבודתי.
שוב הסרתי את הבוץ מדלת הברזל, עבודה של רבע שעה. פתחתי במאמץ את הבריח הכבד ודחפתי את הדלת.
מעבר לדלת הכבדה, היה מסדרון חום וארוך מואר באור נרות ולפידים, שעל הקירות היו דיוקנים של מלאכים ואבירים נלחמים.
נכנסתי אל המסדרון, לקחתי לפיד ויצאתי לדרך.
המסדרון היה צר ומפותל אך גבוה בצורה מרשימה למדי. לא היו בו חדרים או דלתות, הוא רק נשמך עד אינסוף.
נעצרתי מול דיוקן של מלאכית ואביר מתנשקים כשהירח המלא אדום מעליהם והיער מאחוריהם בוער באש אדומה ועזה. המלאכית לבשה שמלה לבנה קרועה בקצוותיה וכנפיה היו לבנות וגדולות. לעומתה, לבש האביר שריון שחור אוחז בידו חרב שחורה וגדולה עם להב אדום מאיים לנעוץ אותה בבטנה של המלאכית.
"אווה קלימס וקורנליוס צ'רוק." נשמע קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי וראיתי שזהו כריסטופר.
"הבהלתי אותי! מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו.
"מצטער על זה." מילמל.
"מה את עושה פה?" שאל אותי.
השפלתי את מבטי מטה. הוא חייך.
"מה התחלת להגיד על הציור?" שאלתי אותו בחיוך משונה.
"אווה וקורנליוס צ'ורק. בני זוג מעולם אחר!" אמר וחייך. הוא החל לספר את כל סיפורם.
"אווה היתה בראש לגיון הקדמונים, המלאכים הקדמונים, שרצו להרוס את כדור הארץ כי האמינו שהיה טמא מדי. ערב אחד, החליטה אווה לצאת ולבדוק אם השמועות נכונות.
פגשה בקורנליוס, האביר הבחיר ביותר, אויד ימינו של המלך, והתאהבה בו. והוא בה.
מאז הפגישה הזאת היתה באה אווה לבקר את קורנליוס כל ירח מלא, עד לליל הפלישה.
"בליל הפלישה, המלאכים ירדו אל הארץ, ובין הראשונים, ירדה אווה. כדי להיפרד מאהובה."
"עצוב." אמרתי ושיחקתי בשיערי.
"אפשר להמשיך? בכל מקרה, עד שמצאה אותו, המלחמה החלה והמלאכים הציתו את כל כדור הארץ והאבירים נלחמו בהם. מצאה אווה את ניקולאס ביער הבוער והם התנשקו נשיקה אחרונה. אך לפני זה, אמר המלך לקורנליוס שאם ינצחו במלחמה, הוא יהיה היורש."
"קורנליוס הרג אותה, נכון?" שאלתי אותו.
"האגדה נגמרת כאשר קורנליוס מוציא את חרבו, מחבק חזק את אווה ומצמיד אליה את חרבו." סיים את סיפורו כריסטופר.
"עצוב." חזרתי על דבריי.
"זאת אגדה, העלמה ווקס!" אמר ופרע את שיערי.
דפיקות נשמעו מבעד לקיר שעליו היה תלוי הציור של קורנליוס ואווה.
"הצילו!" צעקה חלושה נשמעה. "הצילו!"
"יש שם מישהו!" אמרתי לכריסטופר. הושטתי יד לציור כדי להוריד אותו מהקיר אך במקום להישלח למסגרת התמונה, נשלחה ידי אל תוך הציור ונכנסה בו. היד נעלמה במעמקי הציור עד שנאחזה במשהו חזק.
"מה קורה לי כריסטופר?" שאלתי אותו ונפלתי אל הציור.
ביד ימיני אחזתי ביד אחרת, ובידי השמאלית אחזה ידו של כריסטופר.
"אל תעזוב!" אמרתי לו בדיוק שהתחיל למשוך אותי למעלה.
ריחפנו בשמיים השחורים ומעלינו הירח האדום, מרגישים את הבערה של האש מהיער ומתחתינו עומדים אווה וקורנליוס.
אווה חטפה את חרבו של קורנליוס ותקעה אותה בבטנו.
"מצטערת אהובי!" היא אמרה ועפה אל השמיים ושמה על ראשה קסדה זהובה. רעד חלף בי ונפלתי על רצפת המסדרון הקשה שמעליי נשכב מישהו בעל שיער שחור משוך לאחור.
"את בסדר?" שאל אותי כריסטופר.
התעלמתי מדבריו בגלל ההפתעה שראיתי מול עיני, "מאט?"