שדה קרב – פרק 14

אני פוקח את עיני. נדמה כאילו ריסי נדבקו זו לזו בדבק.
כאב חזק בראש מכה בי בחדות. כשאני מנסה לזוז צלעותיי בוגדות בי וגורמות לכך שאני שוכב בשיתוק מוחלט.
"טיילר," לוחשת אליס ורוכנת מעלי. קולה גורם לצמרמורת לעלות ולרדת בגווי. עיניה האפורות מתרוצצות על פני. אני מרגיש כיצד השסע בשפתיי מאיים להיפתח כשאני מנסה לחלוב חיוך. "מי עשה לך את זה?" לחישתה מהדהדת בגופי גם כשאני עוצם את עיני ומייחל להיעלם.
"ת-תאונה," אני משיב בקול יבש ומתכווץ כשצלעותיי גוערות בי על התנועה הפתאומית.
"טיילר!" קולה של אנבל נשמע ואני ממהר לפקוח את עיניי. אנבל מוחזקת בין ידיה של אליס. שקיות פוקדות את עיניה של אליס ועיניה נפוחות, ספק מבכי ספק מעייפות.
אור חיוור מאיר את החדר הלבן וקול צפצוף קצוב נשמע. זה אומר רק דבר אחד.
אני בבית חולים.

כבר חלפו שבועיים מאז "התאונה" שלי. את השבועיים האלה ביליתי בבית החולים עם אנבל ואליס, לאיש מלבדם לא נתתי לבקר אותי.
אני יודע שקאסי באה לבקר אותי, אך אמרתי לאחות שאני עייף וקאסי כנראה הבינה את הרמז ולא הוסיפה לבוא עוד.
התאונה שלי כמו שהיא לא הייתה תאונה, יכולה להיות בדיוק גם דבר אחר. השמועות רצו אלי מהר הבוקר בשיעור ספרות. יש טוענים שבאמת עברתי תאונת דרכים ויש אומרים שאני זה שגרם לתאונת הדרכים, אך השמועה הכי מופרחת ששמעתי זה שהייתי מסומם והתקוטטתי עם אדם בבר, למרות שזה אבסורדי, היא הייתה הכי קרובה לאמת.
אני נכנס לקפטריה בתוך זרם של תלמידים מורעבים שקוראים אחד לשני ונדבקים אלי כשאנחנו נדחסים דרך דלת הקפטריה ופורצים פנימה בהקלה לחדר מרווח שם נקישות הסכו"ם ממלאים את החלל.
"טיילר לכאן!" צועקת קאסי ומנופפת בידה. עיני פוזלות לזואי שיושבת לצידה, מבטה המודאג מוסב ממני בדיוק כשמבטינו מצטלבים. אני מתקדם לעברם וקלווין ממהר לפנות לי מקום לצדו.
"איך אתה מרגיש, אחי?" שואל קלווין וטופח על השכם שלי ובתגובה אני מתכווץ.
אני מוריד את ידו בעדינות משכמי. "עדיין לא חזרתי לנורמל."
"אז מה היה שם באמת?" שואלת קאסי ועיניה הכחולות בורקות מאור הפלורסנט של הקפטריה העמוסה תלמידים. עדיין לא חזרתי לעצמי. צלעותיי עדיין מוסיפות לכאוב כאשר אני מרים משקולות או עושה כפיפות בטן, הרופא ציין שפעילות גופנית עוזרת לצלעות החלשות מהסדקים להירפא. כשסיפרתי לו על התאונה שהתרחשה, הקמט בין גבותיו כבר שיקף לי שהוא לא מאמין לי. שום חתך לא כיסה את גופי פרט לחבלות סגולות-כחולות שצרבו כשהתאמצתי.
"אני שמעתי שדקרת נער," אומרת ליסה בהתרגשות וכולם מביטים בה בתנועה חדה. זואי מנידה בראשה לעברה כלא מאמינה.
"זאת הייתה תאונה," אני משיב במשיכת כתפיים ומסתכל בעצלתיים לעברו של נייתן כשהוא נושף בהתרסה.
זואי מביטה בו בחומרה. בקשתה עדיין ממשיכה להדהד בראשי כהד המורט את עצבי.
הארוחה עברה ביעף אחרי שנייתן סיפר כיצד הציל את קאסי מנפילה במדרגות האחוזה שלהם וזואי שלחה לעברי מבטים חטופים שלא התאמצתי להשיב להם. קאסי שחייכה בעצלתיים למשמע הסיפור המצחיק נראתה מוטרדת למשך כל הארוחה עד לצלצול הפעמון של בית הספר.
אני מרים את המגש שלי ומשתנק כשקאסי כורכת את זרועה הדקיקה בזרועי ושנינו פוסעים אחרי זואי שיוצאת מהר מהקפטריה כשנייתן ואמנדה בעקבותיה.
"איך אתה מרגיש עכשיו?" שואלת קאסי. אני תוהה אם כדאי לי למשוך את זרועי מזרועה בעדינות, אך כשאני מביט על פניה המודאגות אני מחזק את האחיזה הרופפת.
"עכשיו יותר טוב," אני ממלמל וקורץ לעברה כשהיא מחייכת בטיפשות.
אני קושר את נעלי הספורט שלי ומעיף מבט קצר בקאסי הלבושה בבגדי המעודדות שלה. אני שונא את הידיעה שאני נותן לה לפתח תקוות לגבי.
"עשר הקפות!" צועק המאמן ושורק במשרוקית הברזל שלו. כעת החול נהפך להיות בוצי במגרש הבייסבול הפתוח מאחורי בניין בית הספר. ריח של דשא רטוב ורענן נישא באוויר. הבנים מתחילים להקיף את המגרש העצום בעוד הבנות מתמחות בצד. "קוניס תעצור בצד כשכואב לך!"
אני מהנהן למאמן ומתחיל לרוץ בפיגור אחרי קבוצת הבנים מולי. זאת הפעם הראשונה מאז "התאונה" שלי שאני רץ. כל פעם כשרגלי השמאלית נוחתת על הקרקע צלעותיי מוחות בתגובה, אך אני מתעלם מהכאב הקטן הזה.
הכאב המעומעם בצלעות גובר כבר בהקפה השלישית שלי, השיג לא ממש מרשים בהתחשב בכך שעברו שבועיים מאז האירוע. שכבת זיעה מכסה את מצחי ואני ממהר לנגב אותה, מופתע מכמות הזיעה שהמאמץ הזה דורש. כבר בהקפה השישית צלעותיי מוחות סופית וגורמות לי ליפול בעיוות על האדמה כשאנקה חנוקה ובוגדנית נפלטת מפי ללא רצוני. כולם מביטים לעברי וקופאים לרגע על מקומם.
אני כבר לא בטוח שאחזור לכושר לעולם, כל פעם כשאני חושב שאני חוזר לשגרה הצלעות שלי מזכירות לי שזה לא יהיה כל כך פשוט.
"טיילר!" צעקה של קאסי מהדהדת וגורמת לכולם להביט לעבר המתרחש. אני מרגיש כיצד הכוחות נשאבו ממני, כיצד צלעותיי מקרינות את הכאב לכל איבר בגופי.
חזי עולה ויורד במהירות. צעדים הולכים ומתגברים נשמעים מהצד של ראשי ומלפני פרצופה של קאסי מופיע ואז של המאמן.
"למען ה' קוניס, ביקשתי שתעצור בצד כשכואב לך," אומר המאמן ואני מביט אל השמים המלאים בעננים כבדים.
"רק החלקתי, לא כואב לי," אני אומר במורת רוח ומנסה לעצור את העיוות בלסת שלי כשאני נעמד על רגליי בכזאת פתאומיות שמטלטלת את כל גופי וגורמת לכאב חד להדהד בכל איבר בגוף שלי.
"טיילר," אומר המאמן באיום, אך אני כבר מספיק רחוק ממנו כדי לא לשמוע את המשך ההרצאה שלו. הפעם צלעותיי מתריסות מהר יותר ואני מנסה להדחיק את זה.
ככה בחיים לא אחזור לכושר, בלי כל זה אני מרגיש לגמרי מוגבל מבחינת תזוזה ויכולת תפקוד.
"לא מתייאש, אה טיילר?" שואל קלווין בחיוך כשאני רץ לצדו ובמאמץ אדיר מצליח לעקוף אותו. הסיפוק שממלא אותי כשאני מצליח לעקוף את הקבוצה של התלמידים רק מדרבנת אותי להמשיך. נייתן כמובן לא מוותר וממשיך להידבק לזנב שלי.
לפתע נייתן מגיח לצדי ומחייך. "כל הכבוד, קוניס."
אני שותק וממשיך לרוץ, מנסה להתעלם מהמרירות בקולו. אני מרגיש כיצד המצח שלי חולב עוד טיפת זיעה על מצחי.
"שלא תחשוב שלא שכחתי את האגרוף," אומר נייתן ומאגרף את ידו. לפני שאני מספיק לומר מילה כבר מרפקו של נייתן ננעצת בחדות בצד השמאלי של גופי וזה גורם לגל של צמרמורת מענה לחלוף בתוכי. אני מתגלגל על האדמה כשאני מחזיק את חזי חזק כאילו כדי שלא ישבר. דופק לבי המואץ מהריצה מתחיל לחזור לקצב איטי והאדרנלין כבר לא משעשע אותי כשאני מרגיש אך ורק את הכאב שבצלעות הארורות.
המשרוקית של המאמן נשמעת וכשהוא צועק, "קוניס אתה מורחק מהפעילות השגרתית," אני מבין שהוא לא ראה שנייתן הוא האחראי על נפילתי.