שדה קרב – פרק 20

אני פותח את דלת המכונית, אך היא לא נפתחת. אני מביט פנימה. הדלת נעולה.
זואי יושבת במושב הנוסע כשידיה כרוכות סביב רגליה ופניה מונחות על הברכיים. אני דופק פעמיים על הזגוגית והיא משתנקת בבהלה.
אני מביט בה כשהיא מושיטה יד רועדת לעבר הדלת ומצליחה בקושי להרים את השבב.
אני נכנס פנימה ומביט בה כשהיא חוזרת לתנוחה הקודמת שלה. רק עכשיו אני רואה עד כמה כולה רועדת, מכף הרגל עד לקדקודה.
"זואי," אני לוחש, אך במכונית השקטה הזאת זה נשמע כאילו צעקתי את הדברים ואני נגעל הקול הגבוה שיצא לי.
אני שולח את ידי לכתפה, אך ברגע האחרון אני מוריד אותה.
"תיקח אותי פשוט הביתה, טיילר. אני לא רוצה לדבר על זה."
אני מתניע את המכונית כשאלומות אור – הבוקעות מפנסי המכונית – שוברות את החושך האופף את האספלט ומפלסות לי דרך מוארת.
אני מתחיל לנסוע כשהגשם מעצים את מהירותו ואני מניח לתחושת ההקלה להסתער בתוכי.
אני עוצר בחריקה עמומה על יד הבית של זואי. היא מרימה את ראשה – כמו בכל פעם שעצרנו ברמזור –  כשהיא מרגישה שעצרתי את המכונית.
כשהיא מורידה את רגליה ופותחת את הדלת, ידי מונחת על כתפה מבלי שבכלל שמתי לב. היא מסתכלת עלי בשאלה, מבטה כאילו מת.
"זואי–" אני מתחיל לומר, אך היא קוטעת אותי.
"עכשיו לילה, טיילר. אין מצב שאני מזמינה אותך פנימה," היא לוחשת ואני מכווץ את גבותיי. רק אחרי כמה שניות כשהיא מחייכת, אני מבין שהיא רק צחקה. אך החיוך שלה לא שלם, זה חצי חיוך על מנת להשביע את רצוני. "אבל… אני חושבת שאחרוג ממנהגי, אתה בא?"
היא יוצאת החוצה ומביטה בי בשאלה. כשהיא רואה שאני קופא על מקומי היא מגלגלת עיניים, סוגרת את הדלת ופותחת את הדלת בצד שלי.
"זואי," אני לוחש, אך היא לא שומעת זאת כשהיא מושכת אותי החוצה בכוח.
"קדימה, טיילר. אין לי את כל הלילה."
אני הולך אחריה אחרי שדממתי את המכונית.
היא פותחת את השער הגדול והכבד ואני מציץ פנימה אל הדשא הגזום בקפידה ובמזרקה הגדולה המוצבת באמצע שביל הגישה לבית.
אני וזואי עוברים ליד המזרקה תוך כדי שמלמול לא מובן שלה נבלע ברעש המים המכשכשים על השיש.
היא פותחת את הדלת ואני נכנס אחריה אל תוך המבואה הגדולה.
הרצפה כולה עשויה פסיפס מלוטש, הקירות עטופים צבע אפור עכברי ובקיר הרחוק יש שני גרמי מדרגות המובילים לצדדים נגדיים.
"קדימה בוא," היא אומרת ומובילה אותי לאגף המזרחי. חלונות שקופים חוצצים בין המטבח לבין שאר הבית. הבית גדול, אך גם ריק.
אני נזכר בבית הקטן והחמים של אליס, בו אף פעם אין מקום, אך גם אף פעם אין תחושה של לבד.
זואי מוציאה מהמקרר קופסה גדולה של גלידה ומתיישבת בשיכול רגליים על הדלפק העשוי מתכת קרה.
"את לא רצינית," אני ממלמל ונשען על הדלפק לידה.
"עובדה, אני כן," היא קוראת ומוציאה שתי כפות גדולות כשהיא מושיטה לי אחת. "אתה חייב."
"לא החבר שלי זרק אותי היום," אני אומר.
"יש לך חבר?"
"אולי."
היא צוחקת ומנידה בראשה. "שני דברים."
"דבר ראשון," אני אומר.
"החבר שלי לא זרק אותי, הוא בגד בי. וזה די מאזן את הקארמה כי זרקתי אותו בתמורה," היא אומרת ומנקבת את הגלידה בעזרת הכף שלה.
"ודבר שני," אני אומר, בגיחוך קל.
"אתה לא הומו," היא אומרת בצחקוק ומכניסה לפה כף גדולה גלידת וניל.
"איך את כל כך בטוחה בעצמך?"
"כי אהבת את הנשיקה שלנו."
ליבי מחסיר פעימה. זה היה עד כדי כך שקוף?
"שני דברים," אני אומר, מסובב את זה כלפיה.
"דבר ראשון," היא אומרת וטופחת קלות על הדלפק לידה. אני מתיישב בקפיצה על הדלפק החלק.
"אין דבר ראשון, אז אני אדלג ישר לשני."
היא צוחקת. "אוקיי, אז דבר שני."
"גלידת וניל זה ממש מגעיל."
היא נראית כאילו סתרתי לה. אני לא מספיק למצמץ כשגלידת וניל קרה מתעופפת לחולצה שלי ומכתימה את פני בנוזל סמיך וקר.
אני מנגב את הגלידה הקרה בפני ומביט בה כשהיא מחניקה חיוך. "אמ… סליחה?"
אני לוקח את כפית גדושה בגלידה עוד לפני שזואי מספיקה להרחיק את הקופסה מהישג ידי. היא קופצת מהדלפק כשהיא רואה שאני מכוון את הכפית עליה.
"לא בבקשה, טיילר. זה היה בצחוק!"
אך אני לא מקשיב לה ומעיף עליה את הגלידה כשהיא מתנפצת כמו גל על סלע על כל החלק של צווארה.
"זאת מלחמה, קוניס."
"מלחמה, ג'ונס."