שדה קרב – פרק 21

זואי הולכת לעבר המקרר ומוציאה משם כמה ביצים.
"הו לא!" אני אומר ומגן על פני בעזרת ידי. "זה ממש לא פייר."
"זאת מלחמה, אין כאן פייר או לא," היא אומרת בחיוך וזורקת עלי את הביצים כשאני מחפש מקום מסתור מאחורי הדלפק שנמצא באמצע המטבח.
תוך כמה דקות, אני זואי מלכלכים את כל המטבח בביצים, חלב, גלידה וקמח. כל גופי מכוסה שכבה של בגדים ושכבה של אוכל. שערי מלא בקמח שמתעופף לכל עבר ופניה של זואי מרוחות בגלידה.
"נכנעת! נכנעת!" צועקת זואי תוך כדי שהיא נופלת על הרצפה ומנופפת במפית לבנה, וצוחקת.
"ניצחתי," אני מכריז ונשכב על יד זואי, בין כל הקמח והביצים.
"והפרס שלך הוא…" היא מתחילה לומר ומתופפת על הרצפה. "לנקות את המטבח!"
"וואו, תודה," אני נושף בבוז והיא צוחקת וקמה.
אני מביט בה בשאלה כשהיא מושיטה לי את ידה. "נו, אתה לא באמת רוצה להיות פה כשהמשרתים יבוא הנה."
אני לוקח את ידה וקם.
אנחנו צועדים בצעדים חרישיים על הפסיפס המלוטש ועוברים לצד המערבי; עולים במדרגות ומגיעים למסדרון רחב. היא פותחת את הדלת השנייה ואני נכנס אחריה.
כעת הרצפה מכוסה בשכבה של שטיח צמרירי בצבע אפרפר, כמו כל הבית הזה. אני מדחיק את הבעת ההפתעה שמאיימת להתנוסס על פני כשאני רואה שאנחנו בחדר שלה; חדר גדול עם מיטת אפריון, שתי דלתות סמוכות אחת לשנייה וקירות לבנים עם עיטורים מסולסלים בצבע אפור.
"מצטערת שאין לי בגדים להחלפה בשבילך," היא ממלמלת ופותחת את אחת הדלתות שם מסודרים בתלייה בגדים כמו מן חדר-ארון.
כשהיא נכנסת פנימה היא מוסיפה, "אולי פה אני אמצא משהו."
אני מתיישב על כיסא כשאני משתדל לא לגעת בכלום כדי לא ללכלך. תמונה שמונחת במסגרת מעוטרת על יד מיטתה תופסת את תשומת לבי.
בתמונה מופיעה זואי עם תלתלים זהובים כמו חוטי זהב באור השמש, היא נראית בגיל עשר ככל היותר. לידה עומדת אישה, עם פנים מאושרות וחלקות, ללא כל קמט. שערה של האישה חלק וזהוב כשל זואי.
"מצאתי!" קוראת זואי בשמחה ומנופפת לעברי בחולצה שחורה עם הכתובת 'אני אוהב לעשות דברים לא נכונים' שכתוב בצבע לבן דהוי.
אני מגחך ומוריד מעלי את החולצה הסרוחה. זואי משתנקת ומבטה ננעץ בפלג גופי החשוף. אני ממהר להשים מעלי את החולצה החדשה והנקייה ולהסתיר את כל הצלקות המכסות את גופי.
כשהיא מתקרבת אלי בצעדים מהוססים אני כבר מוכן לשלוף כל תירוץ שיצוץ בפי, אך במקום זה היא מרימה את זרועי ומביטה בקעקוע שלי.
"מה זה אומר?" היא שואלת ובידה הקרה מרפרפת על זרועי החשופה.
המשפט 'Carpe diem' מתנוסס על זרועי בקווים שחורים ודקים כך שמרחוק זה נראה לא יותר מסבך מילים מסולסלות הקשורות האחת בשנייה כפלונטר.
"קרפה דיים, אני אומרת נכון?" היא שואלת ומבטה מרותק לקעקוע החרוט על עורי לנצח.
אני מהנהן. "נצל את הרגע." אני מתפלל שהיא לא שמעה את המרירות בקולי כשפירשתי את הפתגם הלטיני.
"לטינית," היא אומרת בספקנות, ואני לא מצליח לכבוש את המבט המופתע שעלה על פני.
"יש נשף," אני פולט בכלל מבלי שיכולתי לעצור את עצמי. היא מרימה מבט אלי. "תהיתי אם תרצי ללכת איתי."
עיניה נוצצות מאור המנורה הרך. שפתיה מתעקלות כלפי מעלה במין חיוך עגום. "אני אשמח."
"יופי," אני אומר בחיוך. "אני חושב שאלך עכשיו."
היא משפילה את מבטה בהנהון, אך לא לפני שאני קולט את נצנוץ התקווה שהתלקח בעיניה.