שדה קרב – פרק 22

האוויר טעון בתחושת חג, למרות שחג-המולד מתקיים בעוד שבועיים, עדיין יש התרגשות כמעט מוחשית באווירה בגלל הנשף.
המסדרונות מקושטים בעלי דבקון ירוקים – שככל הנראה עשויים פלסטיק – וביניהם שזורים מנורות זעירות בצבעי ירוק-אדום ובלוני סנטה קלאוס, עם בטן שמנמנה וזקן לבן, מרצדים באוויר כשהם קשורים לכמה תאים אקראיים.
"קישוטי חג-המולד לתא!" קורא נער ג'ינג'י שאני מזהה אותו משיעור ספרות. סביב צווארו יש סרטים אדומים-ירוקים ובידו בלוני סנטה.
פוסטרים של הנשף שעומד להתקיים בעוד יומיים מהיום מכסים את לוח המודעות וכן את הקירות עצמם.
אני הולך לעבר התא שלי העירום מקישוטי חג. אני עדיין מרוצה מהבוקר הטוב שהיה לי – בוקר ללא כל כאבים באזור החזה.
"היי," קורא קול מאחורי. אני מסתובב. זואי עומדת שם. משקפיים עם מסגרת שחורה עבה מונחות על אפה הסולד ושערה שופע באור זהוב כמו תמיד. בידה בלון סנטה מעופף באוויר והיא מגחכת. "אף פעם לא קישטתי את התא שלי."
היא מתקרבת אל התא שלה. שני תאים חוצצים בין התא שלה לשלי. כשהיא קושרת את חוט הבלון הדק למנעול היא מוסיפה, "נייתן תמיד אמר לי שזאת שטות."
אני מושיט את ידי אל הבלון והודף אותו כשהוא זז אחורנית וחוזר בחזרה למקום בהתרסה. "ובצדק."
"אתה סתם אומר כי התא שלך עירום," היא אומרת בחיוך ומוציאה מתיקה הסגול סרטים בתוך נייר צלופן.
"את תמשיכי בעבודה המקודשת שלך ואני אלך לשיעור ספרות," אני אומר והיא מהנהנת תוך כדי שהיא מדביקה את הסרטים.
אחרי שיעור ספרות כשאני מתקדם אל עבר התא שלי אני מופתע לגלות שכולו נוצץ מקישוטי חג-המולד.
"זואי," אני ממלמל לעצמי ופותח את התא. בפנים שורר תוהו ובוהו; הספרים הפוכים ודחוסים בכוח, נראה כאילו אם אוציא ספר אחד הכול יתמוטט ודפים מקומטים מחוצים תחת המחברות והספרים.
"טיילר?" קאסי נעמדת לידי במבט מופתע, נעוץ על התא שלי. היא מצביעה על הקישוטים וצוחקת.
"כן זאת זואי, היא קישטה לי," אני אומר. "נראה לי."
"דפוק, זאת אני!" קאסי ממהרת לתקן אותי ואני מביט בה בחדות.
"אה," צליל נבוך נפלט מפי. "אמ… תודה."
היא צוחקת ומתרחקת ממני בדילוגים.
אני מושך בכתפיי והולך לעבר מגרש הבייסבול.

אני קופץ במקום על מנת לחמם את הגוף. המאמן שורק לקבוצת הבנים שמתחילים לרוץ ואז מביט בי בעוינות.
"אתה, קוניס," הוא אומר ומנופף עם אצבע המורה שלו, "עוצר מתי שכואב לך."
"כן המפקד!" אני אומר ומצדיע כשאני מזדקף במקום. הוא מגחך ואני מתחיל לרוץ מסביב למגרש.
מבטי מרפרף על קבוצת המעודדות. אני יודע את מי עיניי מחפשות, אך אני לא עוצר בעדן. כשמבטי ננעץ בעיניה הכחולות קרות של קאסי, אני משפיל את מבטי מהר ומתרכז בריצה.
שרירי נמתחים כשאני מאיץ את המהירות ומרגיש כיצד לבי מתאים את הדופק למהירות רגלי.
אני נשען על ברכי כשאני מסיים את עשר הקפות בהצלחה, רק עם כאב מעומעם באזור החזה.
"כואב לך משהו?" שואל קלווין, מתנשף.
אני מניד בראשי בגאווה ונושף בבוז לעבר ליסה שמגישה לנייתן המיוזע בקבוק מים.
אני מסתכל על זואי שרצה לעברי. קאסי שקולטת אותה רצה אלי, עוקפת אותה ונעמדת מולי כשזואי נעצרת ומביטה בה בהרמת גבה.
"זה מדהים, טיילר!" קאסי קוראת וטופחת על זרועי קלות.
זואי מתנערת מההפתעה ונעמדת מולי. "אהבת את הקישוטים?"
אני מסב את מבטי מקאסי אל זואי. "מה?"
"הקישוטים, שתליתי על התא שלך," היא אומרת, עדיין בחיוך.
"את מתכוונת הקישוטים שקאסי תלתה לי?" אני שואל בכיווץ גבות. זואי שולחת מבט קר לעבר קאסי שמסבה מהר את מבטה אלי.
"קאסי אמרה–" אני מתחיל להסביר, אך זואי קוטעת אותי כשהיא מרימה את ידה. שפתיה מתעקלות לחיוך מושלם וגופי מעקצץ בשל כך. לעזאזל עם זה.
"עזוב, פשוט אל תבריז לי בנשף," היא אומרת ומעיפה מבט בקאסי ההמומה ואז מתרחקת ממנו.
"אתה… הזמנת אותה?" קאסי שואלת כלא מאמינה.
אני מהנהן ומרגיש כיצד לבי נמחץ כשדמעות נקוות בעיניה הכחולות.
כשהצלצול נשמע, אני ממהר לברוח. אומנם יש את המשך יום ארוך בלימודים, אך אני חייב להרפות את הגוף. אני מחליק למושב הנהג ומתחיל לנסוע מהר. האוויר – שנכנס דרך החלון הפתוח שלצדי – מצליף בשערי ובעורפי. אני עוקף את המכוניות האטיות ומתעלם מהגידופים והאצבע המשולשת שכמה מהנהגים יורים לעברי. הדגל של ברוקלין מתנוסס בצדי הכביש, המוטו "באחדות יש כוח" כתוב בכתב דפוס על פני הדגל.
השיר של ג'ון בון ג'ובי מתנגן מהרדיו ואני מגביר את המהירות כשאני עולה על גשר ברוקלין המחבר בין רובע מנהטן לברוקלין.
מבטי ננעץ במראה הקדמית שמלפני. ג'יפ שחור, נוצץ מאור השמש, נוסע צמוד אלי. אני מגביר את המהירות, אך משתנק כשאני רואה שהחלון העכור נפתח ופניו של אוליבר מציצות משם, נוקשות וזעופות, כמו תמיד.
אני נאנח ועוצר בשוליים.
השיר של ג'ון בון ג'ובי נגמר וזה מיד מתחלף לשיר עכשווי של בריטני ספירס, אני ממהר לכבות.
אוליבר מתקדם לעברי עם אותה ארשת פנים. מחשבה משעשעת מבזיקה במוחי; מחשבה על השם אוליבר ועל כמה שהוא לא מתאים לו.
הוא נעמד מול החלון הפתוח למחצה. עכשיו חיוכי גווע.
"בבקשה אדון שוטר, אל תיתן לי דו"ח, אימא תהרוג אותי," אני מתחנן והוא מכווץ את גבותיו למשמע השעשוע בקולי.
"זה לא מצחיק, טיילר סבסטיאן קוניס," הוא אומר בקולו החד. "אתה עזבת את זואי לבד בבית הספר."
אני משפשף את עיניי בעזרת שרוולי חולצתי השחורה והאנחה שלי נבלעת בתוך הבד הרך. "אם כמה שאתה שומר עלי, אתה כבר יכול לשמור על זואי בעצמך."
"אני משגיח עלייך, ואני לא יכול לשמור על זואי בבית הספר או באחת המסיבות שלה," הוא מסביר ואני דופק את הראש בהגה. רק עכשיו אני קולט למה נכנסתי.
"דמם את המנוע, אני צריך לדבר אתך."
אני עושה כבקשתו, או יותר נכון פקודתו ולאחר מכן יוצא מן האוטו כשעוד אנחה נפלטת מפי והפעם אל האוויר הקר שמצליף מעל גשר ברוקלין.
אני ואוליבר הולכים זה לצד זה בצדי גשר ברוקלין. מבטי נודד אל האיסט ריבר; שם המים נעים לאט כשציפורים מרצדות על קו המים הכחלחל.
"ג'ון אוגוסטוס רובלינג הוא גאון," ממלמל אוליבר בחיוך קטן כשהוא תוחב את ידיו לכיסים שבמכנסיו המחויטות. אני מכווץ את גבותיי ומביט בו. "אתה יודע על מי אני מדבר, נכון?"
"על המהנדס שבנה את גשר ברוקלין, הגשר שעליו אנחנו צועדים כעת," אני משיב, כאילו זה המובן מאליו. צמרמורות עוברות בגווי כשמשב רוח צונן מגיע מאחורי.
"הוא נפצע כשבנה את הגשר ועל כך כרתו את בהונותיו," הוא ממשיך לספר, כאילו זה אגדה מרתקת על עמי ותמי.
"הוא מת מזיהום ומינה את בנו, וושינגטון רובלינג, לאחראי על פרויקט בניית הגשר, רק שבסוף גם הוא מת מתאונת עבודה," אני אומר כדי שיגיע לפואנטה והוא רק מביט בי במבט מופתע, אך כובש זאת מיד וממשיך ללכת כרגיל. "ולאחר מכן, הרגו את הזאב, כיפה אדומה חזרה הביתה וכולם חיו באושר ועושר."
"יש לך ידע נרחב, טיילר," אוליבר אומר, מתעלם מהעוקצנות שבדברי. מבטו נודד אל המכוניות העוברות לידנו במהירות כזאת שאפשר ממש לשמוע אותן מפלחות את האוויר.
"דבר לעניין, אוליבר."
"הרי אני יכול בשנייה לזרוק אותך לאיסט ריבר," אומר אוליבר ומביט בי. אני קופא תחת מבטו הרציני. "אז כדאי שתיתן כבוד."
מבטו ננעץ באיסט ריבר, כאילו הוא באמת שוקל את האפשרות לזרוק אותי פנימה, אל תוך המים העמוקים.
אני תוחב את ידיי בפראות לכיסי מכנסי הג'ינס שלי ונושף בבוז.
"שנשב איפשהו?" שואל אוליבר כשהגשר מסתיים ואני מביט לעבר מנהטן הגדולה.