שדה קרב – פרק 27

חופשת החורף החלה. כבר עבר שבוע וחצי מאז התקיפה של אמנדה עלי. בימים אקראיים הלכתי ללימודים, אך כשהכאב גבר או שזואי התעלמה ממני, חזרתי הביתה באמצע יום הלימודים.
מאק לא התרחק מאליס לגמרי, אלא הוא נוהג בשיקול דעת לידה ומשתדל לא לגעת בנקודות רגישות, אף שזה קשה לו וזה מסתמן על פניו המאופקות. הוא עבר לגור בבית של אליס כאחד מבני המשפחה והעניין הזה די מקל על אליס בכך שהוא עוזר לה בתשלום המיסים. הוא החליט שהשנה יהיה לנו חג-מולד משגע.
אנבל בהתחלה הסתייגה ממנו, היה לה קשה להיפתח אליו, אך כשהיא ראתה שאני ואליס מדברים איתו בחופשיות, היא התיידדה איתו בצורה כל כך מהירה שמישהו מהצד יכול לחשוב שהם כבר מכירים שנים. מאק הודה בפני לא פעם שאנבל חכמה בצורה שלא תיאמן וחמודה בצורה כמעט מפליאה.
הבית של אליס מקושט בעלי דבקון ירוקים ועץ אשוח עירום עומד בסלון, מחכה למאק שיחזור מהקניות ואיתו אנבל שעומדת ליד החלון הסגור ובודקת כל כמה שניות אם מאק חזר עם קישוטי החג שהוא הבטיח לה.
אני לוחץ בפעם המיליון, אם לא יותר, על צג הנייד החשוך שלי שמתעורר.
אין הודעה או שיחה שלא נענתה. אני מחליט לנסות שוב. אני לוחץ על הספרה 6 זמן ממושך עד שזה נכנס לחיוג המהיר אל זואי.
בצלצול השלישי זה נכנס לתא הקולי ואני מניח שהיא ניתקה לי.
"תן לה להירגע," אומרת אליס שמניחה צלחת עוגיות מהבילה על שולחן הסלון בתקווה שאנבל תתייאש מלחכות ותבוא לאכול, אך למרות שאנבל שמה לב לעוגיות, היא ממשיכה לעמוד על קצות אצבעותיה תוך כדי שהיא מביטה מחוץ לחלון.
אני מכווץ את גבותיי. "למי?"
"לבחורה שאתה כל כך להוט להשיג," היא אומרת בחיוך ערמומי ומתיישבת לידי. "מאק סיפר לי על זה."
"נתתי לה שבוע להירגע," אני ממלמל בייאוש ומביט אל צגו השחור של הנייד, כאילו אם אביט בו ואתרכז ממש חזק היא תתקשר עכשיו.
"למה היא בעצם כועסת?" אליס נראית עכשיו מאושרת יותר. אני משתעשע מהמחשבה שהיא כולה זורחת ככה בגלל מאק.
"לא אמרת שמאק סיפר לך?" אני נשען על ברכי. רגלי מתופפות על הפרקט אחת אחרי השנייה בתורה.
היא מהנהנת, נוטלת עוגיית ג'ינג'רברד לוהטת בין ידיה. "אבל הוא לא סיפר לי למה."
"היא התעצבנה בגלל המריבה עם הנער השיכור," אני מצביע על בטני, על החתך התפור אשר נח לו מתחת לפד גאזה. "היא טוענת שאני לא מספר לה הכול."
"וזה נכון?" שואלת אליס ומבטה נודד אל אנבל שרותחת מזעם על כך שמאק כל כך מאחר.
"לא סיפרתי לה על הכלא," אני ממלמל, מושיט את ידי אל ערמת עוגיות הג'ינג'רברד, אך מוותר על כך וידי חוזרת לנוח על ברכי.
אליס מביטה בי. רגל אחת שלה מקופלת תחת גופה בעוד רגלה האחרת – הנתונה בגרביים מחממות במיוחד – מלטפת את הפרקט. "היא צריכה לשמוע מה שיש לך לומר."
"אבל היא לא עונה לי," אני משיב ומביט על הנייד.
אליס הודפת את כתפי קלות. "לא, טיילר, אתה אמור ללכת אליה."
בדיוק באותו הרגע אנבל קוראת בצהלה ורצה לפתוח את הדלת כשמאק נכנס בידיים עמוסות בשקיות נייר חומות.
מאק מניח את השקיות באנחת הקלה ונותן לאנבל לזנק לבין ידיו כשהוא מרים אותה ומתקדם אלינו. אנבל כורכת את זרועותיה סביב צווארו ואני תוהה אם אנבל חיכתה בכל כך הרבה השתוקקות לקישוטים או למאק עצמו.
"הי עוגיות," אומר מאק ומרים עוגייה אחת, מקריב אותה אל הפה של אנבל שפוערת את פיה, אך בדיוק כשהוא מצמיד את העוגייה לשפתיה הדקיקות, הוא לוקח את העוגייה ובולע אותה כמעט שלמה.
"הי," מוחה אנבל. מאק צוחק ונותן לה עוגייה שלמה, היא נוטלת אותה ממנו בשמחה.
"צודקת, אליס," אני ממלמל, לוקח עוגיית ג'נג'רברד ועולה לחדרי. אני פושט מעלי את הטרנינג הצמרירי והמחמם, מתלבש במכנס ג'ינס כהה, לאחר מכן אני סוגר את שני הריץ'-רץ' של הקפוצ'ונים שלי.
אני יורד במדרגות תוך כדי שאני מלפף סביב צווארי צעיף ושם לידיי כפפות.
בדיוק כשאני עומד לפתוח את הדלת, לצאת החוצה, אליס עוצרת אותי.
"שכחת את זה," היא מושיטה לי כובע שחור. אני מחייך ושם את הכובע לראשי, מגן על אוזניי מפני השלג והקור.
אני יוצא החוצה. קור פוגע בי בבת-אחת ואני מתכווץ, רץ, מנסה לא להחליק, לעבר האוטו.

אני מפעיל את החימום, מקריב את אצבעותיי הנתונות בתוך כפפות אל החימום שהחל לזרוק אוויר חם. אוויר קר נדבק אל זגוגיות הפרארי והבל פי נקפא מול עיניי.
כבר חצי שעה אני יושב במכונית; מקיש בעזרת אצבעותיי על הגה הפרארי שמיד בולע את הרעש, נושף אוויר חם שנקפא מיד על זגוגית החלון ומשרבט עליו כמה קללות עסיסיות שהיו פוגעות בכל אדם אשר היו מופנות אליו.
אני מוריד את הכובע ומסדר אותו שוב על ראשי, בוחן את הסריגה ההדוקה של הכפפות.
לבסוף אני מחליט לצאת. נעלי הצבאיות מוחצות את השלג תחתיהן בקול גריסה. אני חוצה ביעף את שביל הגישה ומתקתק בדלת. ידיי תחובות בתוך כיסי הקפוצ'ון שלי, מנסות נואשות להתחמם בלי שכל אצבעותיי ינשרו.
הדלת נפתחת. זואי עומדת שם. תלתליה קשורים בקוקו רופף ועל גופה סריג עבה שגדול ממידותיה.
"טיילר?" היא שואלת בהפתעה. אני משתדל לא להתכווץ למשמע האכזבה הצורמת בקולה. "קרה משהו?"
"חוץ מזה שאת מסננת אותי?" אני ממלמל ביובש, רוצה לברוח מכאן לתוך החימום במכונית, ספק מהקור ספק מזואי.
"רוצה להיכנס?" זואי שואלת ומסמנת בידה אל תוך הבית.
"טוב לי כאן," אני משיב בהנהון קצר. "פה תמיד אוכל לברוח אם תחליטי להרביץ לי."
היא מגחכת תוך כדי שהיא מסדרת את המשקפיים שלה על אפה. פתיתי שלג הססנים נכנסים לתוך ביתה, נמסים והופכים ללא יותר משלוליות קטנות.
"למה לא ענית לי?" אני שואל בכיווץ גבות.
היא מושכת בכתפיה. "הייתי עסוקה."
"בלנעוץ מחטים בבובת וודו שלי?" אני ממלמל, מרפרף עם מבטי על פני הרחוב החדגוני אשר מכוסה כולו בשכבת שלג עבה ושוחק בעזרת נעלי את השלג.
"אני צריכה ללכת, טיילר," לוחשת זואי. אני מביט בה בחדות.
"אני לא מסתיר ממך כלום," אני אומר.
"אז מי עשה לך את זה?" היא שואלת, נוגעת קלות בתפרים שלי דרך שלושת שכבות הבגדים שלי.
אני נושף, הבל פי נקפא לנגד עיני. "אמנדה."
היא פוערת את עיניה הירוקות. "אמנדה?"
אני מתחיל לספר לה סיפור על כך שאני ואמנדה היינו ידידים ותקים והקשר בנינו נגמר ברצון לנקום אחד בשנייה. זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאני משקר לה, והיא מאמינה לזה ומהנהנת.
"מצטערת," אומרת זואי אחרי שתיקה מביכה. היא מנידה בראשה. "התנהגתי מגעיל, התעלמתי ו… סיננתי."
"חשבתי שהיית עסוקה," אני אומר בעוקצנות והיא מגחכת.
"התגעגעתי אלייך, ג'ונס." אני הודף קלות את כתפה.
"גם אני אלייך, קוניס." היא גם דוחפת בידה את כתפי, רק שידה משתוממת שם לרגע ולפני שהיא מספיקה להוריד אותה אני מושך אותה אלי, מעביר את ידי על פניה; מלטף עם אגודלי את לחיה הסמוקה.
"רק שאני ממש ממש ממש התגעגעתי אלייך," אני לוחש. אנחנו כל כך קרובים שהבל פי מלטף את שפתיה הקרות מהטמפרטורה הנמוכה בחוץ.
"זה הרבה ממש," היא ממלמלת. אני מחייך חיוך שמשולב עם גיחוך ומנשק אותה. בדיוק כמו במסיבה, אך עם יותר תשוקה, עם יותר רצון להתמזג איתה יחד.
היא מתקרבת מעט ומשלבת את ידיה על עורפי; תוחבת את קצות אצבעותיה לתוך הכובע המונח על ראשי, מושכת אותי מטה, אליה.
אני ממשיך לנשק אותה, להקריב אותה אלי ולהשתוקק לטעם פיה המתוק עד שהיא מתנתקת, עדיין קרובה אלי ועדיין מקריבה אותי אליה. שנינו מתנשמים כשהבל פינו נקפא בין הסנטימטרים המפרידים בנינו, גורם לי לרצות עוד. אני מחכה.
"הרגליים שלי קופאות, טיילר," היא לוחשת ומביטה למטה. גם אני מביט למטה, אל רגליה היחפות העומדות על המפתן הקפוא אשר נשרו עליהן כמה פתיתי שלג רכים. כוויות קור אדומות צורבות – כאלה שגם מכסות את מפרקי אצבעותיי – החלו לבצבץ בצדי כפות רגליה. היא מצחקקת בעצבנות. "זה שורף."
"קדימה, בואי," אני אומר ומרים אותה כשאני חובק את גופה ביד אחת וזה נחלץ לצד גופי.
"תפסיק," היא צוחקת תוך כדי שאני סוגר את הדלת. "אני יכולה ללכת."
אני מניח אותה על המדרגות הרחבות, מתיישב כמה מדרגות מתחתיה, בין כפות רגליה כשפני פונות אליה.
"אה באמת?" אני שואל, מטפס ככל שהיא נשענת אחורה עם כמה שכל המרחב נותן לה.
כשהיא מפסיקה להתרחק היא מחזיקה בפני ומהנהנת, נושקת לפי נשיקות קטנות.
אני מסתכל סביבי כשעדיין זואי מחזיקה בפני. "את חוגגת לבד?"
"מישהו אמר שאני חוגגת?" היא ממלמלת בבוז ועוזבת את פני. אני מיד מצטער ששאלתי.
"איפה–"
"ההורים שלי?" היא מרימה גבה.
אני מביט בה בהשתוממות ולבסוף מהנהן.
"אבא שלי טס ללאס וגאס," היא אומרת ומהדקת את שפתיה. "אלוהים יודע מה הוא עושה שם."
אני מהנהן שוב.
"ואמא שלי… טוב אמא שלי בחיים לא הייתה אמא שלי," היא אומרת. שומעים בקולה עד כמה היא מנסה להחניק את רגשותיה אשר מאיימים לפרוף החוצה.
"זה המשפט הכי מסובך ששמעתי בחיים שלי," אני אומר אחרי כמה דקות של שתיקה. היא צוחקת.
"היה אמור להיות לי אח קטן," היא מתרחקת מעט, מפנה לי מקום לשבת לידה ואני נענה ברצון ומתיישב לידה, "הוא מת בלידה ואמא שלי שקעה בדיכאון."
אני משפיל מבט.
"אבא שלי לא היה לצידה והיא החליפה אותו בסם," היא מביטה בי בעיניים מוצפות דמעות, "ראיתי בעיני איך כל פעם היא מזריקה לעצמה." היא עושה תנועה בידה כאילו היא מזריקה למרפקה מזרק דמיוני ואז פורצת בכי, בכי חרישי שרק אם נמצאים בבית גדול מספיק וריק – כמו הבית של זואי – אפשר לשמוע.
אני חובק אותה עם זרועי, נותן לה את האפשרות להניח על כתפי את ראשה והיא עושה זאת, מנגבת את דמעותיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן שיראו או ישמעו אותה בוכה.
שתיקה מעיקה חזרה לאפוף אותנו. בחוץ התחילה להשתולל סערה ואני כבר לא בטוח אם אוכל לחזור הביתה בשעות הקרובות, בתקווה שאוכל לחזור בכלל בימים הקרובים.
"בסוף היא התאבדה," זואי מסיימת את הסיפור בלחש, רק קולה השברירי ממלא את הבית הגדול והריק, "היא שמה קץ לסבל שלה."
"לא הייתי צריך לשאול," אני ממלמל ביובש, גוער על עצמי.
היא מנידה בראשה שמתחכך עם כתפי. "תודה ששאלת."