שדה קרב – פרק 28

בסוף שכנעתי את זואי לחגוג אתנו את החג שהיה די נחמד. אנבל הייתה כל כך מאושרת, כאילו החגים הבודדים שלה עם אליס נשכחו.
אני מחנה את המכונית בחניית ביתם של משפחת ג'ונס. הסעתי את זואי לאחר החג, היא העדיפה לישון בבית.
"תודה, טיילר, היה כיף," זואי אומרת, אפשר לראות על פניה שהיא באמת נהנתה.
"אז מה את הולכת לעשות?" אני שואל בהיסח דעת תוך כדי חיטוט בתא שלידי.
"אני חושבת שדי הזנחתי את סרטי החג," היא אומרת בגיחוך. אני צוחק.
"רוצה להצטרף?" היא מוסיפה אחרי כמה שניות.
"אני חושב שכדאי שאחזור הביתה," אני מביט אל הכביש הקפוא, "הבטחתי לאנבל להקריא לה סיפור."
"זה לא פייר," מוחה זואי. "אני סיפרתי לך על עצמי, עכשיו תורך."
אני מניד בראשי. "את סיפרת לי רק על ההורים שלך."
היא פותחת את הדלת, מחייכת חיוך ערמומי. "אם תבוא, אספר לך על עצמי."

"טוב די די," צוחקת זואי ומתנתקת מהנשיקה. כבר חצי שעה שזואי אומרת שזה מספיק, אך חוזרת לנשק אותי, לכן אני מביט בה במבט מתחנן, כמו בכל הפעמים שהיו דקה לפני שהיא נשברה וחזרה לנשק אותי.
אני מושך אותה אלי כשהיא מתרחקת לצד השני של הספה. "אין לי כוח לדבר עכשיו."
היא מביטה בי בגבה מורמת. אני מרים את ידי בכניעה.
זואי מחייכת, מנשקת אותי נשיקה קטנה על השפתיים ונשכבת על חזי באנחה.
סרט מצויר מרצד על מסך הטלוויזיה, מאיר על שערה הבלונדיני של זואי ונותן לו נגיעות קלות של צבעים בוהקים כמו ירוק ואדום.
"כל שנה ראיתי את הסרט הטיפשי הזה עם אבא שלי," היא אומרת ומצביעה על המסך בהיסח דעת. "אף פעם לא התעניינתי בסרט הזה, אבל זה תמיד היה התירוץ שלי להישאר ערה ולהיות עוד עם אבא שלי."
אני נושק לקדקודה.
"ומה עם ההורים שלך?" היא שואלת בהיסוס.
"אמא שלי נשארה בפלורידה, היא לא ביחסים טובים עם אליס בגלל שהיא נכנסה להיריון בגיל מוקדם," אני מושך את השמיכה הכחולה ועוטף איתה את זואי, "ואבא שלי…" אני שוקל לשקר, אך לבסוף הרצון לפרוק זאת דוחק בי, "התעסק עם האנשים הלא נכונים ובסוף זה עלה לו בחייו.
"היה לי גם אח, סבסטיאן, אחרי מותו לקחתי את שמו והפכתי אותו לשם השני שלי," אני ממשיך, לוקח אוויר, אך לא בטוח אם אצליח להמשיך לספר לזואי עליו.
"היה?" היא מכווצת את גבותיה.
"הוא נהרג, אחד מהאנשים שאבא שלי התעסק איתם רצה לנקום."
"אהבת אותו?"
"יותר מכל דבר אחר בעולם."
"אז כנראה שיש לך זיכרונות טובים ממנו, זה מה שחשוב." אני יודע שאם זואי הייתה יודעת שהוא נהרג באשמתי, היא לא הייתה אומרת את זה או מדברת ככה, או בכלל מתקרבת אלי.
"הוא רצה להיות שחקן גולף, שנאתי את המשחק הזה אבל אהבתי להתאמן איתו."
לבסוף סיפרתי לזואי הכול; על הפעם שסבסטיאן ברח מהבית בגלל שהתעצבנתי עליו ובסוף מצאתי אותו בבית של השכנה, על המצב הקשה בבית לאחר שאבא שלי נקלע לצרות ועל אמי שתמיד הייתה מבחינתי אישה חזקה. זואי גם סיפרה לי על אימה, שבחיים לא הייתה לה לאם לאחר מות אחיה ועל נייתן שהיה חבר ילדות שלה, אך השתנה מהרגע בו עלו לתיכון.
זואי נרדמה עלי. הסרט כבר נגמר וכתוביות לבנות על רקע שחור עולות במהירות למעלה. אחרי כמה דקות, גם אני נשבר למול העייפות.

כבר עברו חודשיים מאז חג המולד. הזמן עבר כהרף עין ואני כבר מרגיש מצוין, מרופא לגמרי מכל חתך או שריטה. זואי ואני ביחד רשמית וכשהתנשקנו לראשונה בבית הספר היו כמה שהתלהבו, אך גם כמה שהעדיפו לשכוח שזה קרה; ראו על פניה של קאסי שהיא שונאת את עצם זה שאני וזואי ביחד, אך היא השתדלה לחייך, נייתן כלל לא שמח ואף התעצבן, הוא יצא מהקפטריה ברגע הראשון שהזדמן לו והשליח את כעסו על כל דבר, דומם או חי, כמובן שליסה הצטרפה אליו. קלווין שמח כמו מטורף, הוא אמר שהוא ידע שבסופו של דבר נהיה ביחד ואמנדה לא נראתה בסביבה מאז הנשף, אף אחד לא שאל לשלומה.
בזמן הפנוי שלי ושל זואי, אנחנו הולכים למקום שקט, מנסים להכיר אחד את השנייה יותר טוב או סתם להתנשק. מן הסתם אני מעדיף שלא לדבר הרבה על עברי ואני מנסה בכל כוחי להעביר את הנושא אליה מאשר אלי, אחרי כמה פעמים שעשיתי כך, זואי נכנעה ולא הוסיפה לשאול על עברי.
החורף כבר עבר והטמפרטורות זינקו מעלה.
החול הגרגירי הצהוב לוהט תחת רגלי החשופות עם המכנס הקצר. כפות רגלי מתרטבות מדי פעם מהמים שמטפסים פעם אחר פעם יותר ויותר למעלה. זואי שוכבת על חזי החשוף, פניה אלי ורגליה חופרות בתוך החול הרטוב בין רגלי.
לפעמים אני סתם נהנה להביט ככה אל תוך עיניה הירוקות, מנסה להישאב לתוכן, להכיל בתוכי כל חלקיק ירוק מהן. היא מלקקת את שפתיה היבשות, מניחה את כפות ידיה על חזי ועליהן את סנטרה.
שערה מתבדר ברוח, ריחו עף עלי, ריח כל כך טוב, ריח שאני מכור אליו.
"מה יהיה כשכל זה יסתיים, אהובי?" היא שואלת לבסוף, מפרה את הדממה שהכילה את רעש פיצוח הגלים על הסלעים וקול הציפורים המרצדים על פני המים.
"מי אמר שזה חייב להסתיים?" אני מכווץ את גבותיי.
היא שולחת את ידה שמוצאת את ידי ומשלבת את אצבעותיה חזק באצבעותיי. "זה יישאר ככה תמיד?"
"אם זאת המציאות שאנחנו נבחר," אני לוחש, מביט כמעט בעצב בידיים השלובות שלנו.
"כשהייתי עם נייתן, חשבתי שאני לא יכולה להיות יותר מאושרת ממה שאני," היא מהדקת את האחיזה, "אבל זה היה סתם משחק, כי עכשיו אני מבינה שאין לכך גבול."
אני ממשיך להביט בה. המים כבר הספיקו לטפס מעלה יותר ולדגדג בגבי.
"והוא שם לי את הגבול הזה, איתך זה פשוט… חופשי, פורץ גבולות שאין," היא אומרת, נושקת לחזי, על הצלקת; נשיקות קטנות לכל אורכה.
"את מאושרת?" אני שואל כשהיא מגיעה לקווצה של הצלקת הארוכה.
"הכי שיש," היא ממלמלת, רוכנת ומנשקת אותי על שפתי. "קדימה, בוא, אני רעבה."
אני צוחק וקם אחרי שהיא קמה, חובק אותה מאחוריה כשהיא צועדת. אני עוזב אותה אוטומטית כשאני רואה את אוליבר מרחוק, מביט בי דרך משקפי השמש שלו. ידיו שלובות מאחורי גבו.
אני מסובב את זואי אלי, מחזיק בפניה. היא מביטה בי בשאלה. "אני כבר אצטרף אלייך, אוקיי?"
היא מסתכלת על תוך עיני ולבסוף מהנהנת ומתרחקת ממני אל תוך המסעדה של החוף.
אני צועד לעברו של אוליבר, נעמד מולו.
"ג'וייס לא יאהב את המצב הזה," הוא אומר בספקנות.
"מה אתה רוצה?" אני שואל בכעס. "לבוא ולהגיד לי להתרחק ממנה?"
הוא מניד בראשו לאט. "לראות שאתה לא שוכח את העבודה שלך, טיילר."
"למה שאשכח?"
"תראה את עצמך!" הוא צוחק, צחוק נטול עליצות. "כולך מאוהב כבר לא זוכר לשמור עליה."
"עכשיו אני שומר עליה יותר מאי פעם," אני משיב ברוגע. "זה שאנחנו ביחד לא אומר שאני הולך לשכוח את העסקה שלי עם ג'וייס."
"אז פשוט תשכח ממני." נשמע קול. קול מוכר עד כאב שמקפיא אותי ממקומי. אני לא רוצה להסתובב אחורה ולראות את פניה הכאובות. אני רוצה להישאר ככה לנצח, בגבי אליה, ככה שלא אצטרך להתמודד עם זה.
אוליבר מתרחק, כאילו הוא אינו קשור לעסקה הזאת.
אני מסתובב אחורה. רואה את זואי עומדת שם. פניה משדרות כעס, אך עיניה רק כאב.
"אז אתה איתי רק בגלל עסקה מטופשת?" היא שואלת כלא מאמינה.
"יש לזה הסבר פשוט."
"תחסוך הסברים, אתה עשית עסקה עם אבא שלי שכללה לשמור עלי? להיות צמוד אלי לאן שלא אלך?"
אני מביט בה, לא רוצה לענות, אך לבסוף מהנהן בכאב.
"מה אתה עוד מסתיר ממני?"
"כלום."
"טיילר!"
"לפני שבאתי לכאן אני… השתחררתי מהכלא, אבא שלך שיחרר אותי, נשבע–"
"על מה ישבת?" היא קוטעת אותי, פגועה מדי כדי להקשיב להסברים שלי.
"אחרי שאבא שלי נרצח, הרגתי את האנשים שהרסו את המשפחה שלי."
"כל חיי שמרו עלי, חברים שלי, משרתים אידיוטים ואוליבר," היא אומרת, בעיניה מופיעה זגוגית דמעות. "חשבתי שאתה שונה, מיוחד."
"חשבת?"
"תהיה בטוח שאני כבר לא חושבת ככה." היא מתרחקת ממני. שוברת אותי. דורכת עלי וזה מגיע לי, אני לא מאשים אותה בכלל. זאת הקארמה. וקארמה זה דבר מבאס.