שומרת אחותי פרק 11 'אמא חדשה'

השוטרים עוזבים אותי ליד המשרד של מנהלת הפנימיה, מבחוץ הוא לא נראה מרשים אבל בפנים הוא ככל הנראה החדר הכי מפואר שראיתי עד היום: מנורות תלויה מהתקרה ומפיצה אור רך בחדר, מוזיקה קלאסית נעימה מתנגנת ברקע, חלון קטן קבוע מעל שולחן העבודה של המנהלת, הוילונות בצבע בז' סגורים ומסננים את האור של השמש הזורחת, המנהלת עצמה יושבת מאחורי השולחן ומחייכת ברוגע.
שיערה חום ומסודר בתסרוקת גבוהה, עיניה חומות-אדומות ומשונות, היא שמנמנה וגוצה.
"שלום לך, דניאל. ציפיתי לך. אמרו לי שתבואי, כבר מישהי התקשרה ואמרה שהיא רוצה לאמץ אותך." אומרת המנהלת.
"כל כך מהר?" אני מנסה להעמיד פנים שאני מופתעת אבל אני כל כך עייפה שאני נראית בעיקר אדישה.
"כן. שמה היה ליזל, לצערה היא לא הייתה בגיל המתאים לאמץ אותך, היא ניסתה לעבוד עלי אבל אבא שלה חשף אותה." אומרת המנהלת.
"מצטערת שלא הצגתי את עצמי, אני ליאנה ברקליף, המקום נקרא על שמי, אני מנהלת אותו מאז שההורים שלי נפטרו. אני מניחה שאת עייפה לפי הבעת הפנים שלך." היא מנסה להשמע חביבה אבל היא רק נשמעת מזויפת יותר ויותר.
"כן, אני באמת עייפה מאוד. עבר עלי הרבה זמן ללא שינה, אני מתנצלת, אבל אני אוכל אולי ללכת לישון ומחר תסבירי לי איך הדברים פה עובדים?" אני שואלת, אני יודעת שאני לא הולכת לישון, הדבר הראשון שאני אעשה זה להתקשר לבילי, או לליזל, או לטובי.
רעד עובר בי כשאני חושבת על טובי.
למה שירצה לעזור לי עכשיו? הרי העלבתי אותו!
"אבל אנחנו חייבות לחתום על כמה דברים עם דוד, כדי שאני אוכל להקצות לך מקום לישון בו." אומרת ליאנה ודוד בדיוק נכנס, על פניו הבעה מנצחת.
"למה איתו?" אני שואלת בכעס, ליאנה נראית מופתעת מהתגובה שלי.
"כי הוא הנציג שלך מטעם הממשלה והנציג של החברה להגנת הילד." אומרת ליאנה.
"אם הוא הנציג שלי אני מעדיפה ללכת לכלא, או להיות הומלסית. אני מעדיפה שילד בן שלוש יהיה הנציג שלי ולא הוא." אני אומרת בזעם, דוד מאדים מזעם.
"אני מניחה שאפשר יהיה לסדר מישהו אחר אבל לא עכשיו…" ליאנה אומרת בעדינות.
"אם ככה אני מעדיפה לישון עכשיו על הרצפה ולחכות למחר, עד שיהיה לי נציג אמתי." אני אומרת וקמה.
"דניאל, חכי!" היא צועקת וקמה גם, השיער המסודר שלה מתפזר על כתפיה.
אבל אני לא שומעת בקולה, אני בורחת משם, היא רצה אחרי ולא מוותרת.
היא יחסית מהירה ומשיגה אותי ליד ארון לכלי ניקוי, למרות מה שציפיתי היא לא כועסת, היא מודאגת.
"מה קרה בינך לבין האיש הזה? למה את לא רוצה שהוא יחתום?" היא שואלת אותי ומניחה יד על כתפי בעדינות, במצב אחר הייתי צוחקת מהמראה המגוחך: אישה בת שלושים בקושי מגיעה לי עד החזה, אבל כרגע כל מה שאני רוצה לעשות זה להירגע.
"אני לא מוכנה שהוא יחתום על שום דבר, גם אם זה אומר שאני אאלץ לעבור לפנימייה לעבריינים צעירים, הוא הורס משפחות, הוא מגעיל, ואני שונאת אותו." אני אומרת בזעם, ליאנה מלטפת את כתפי בתנועות מעגליות ואני נרגעת עם הזמן.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" היא שואלת בדאגה, היא לא מזויפת כמו שאר האנשים שעובדים במקצוע שלה, היא באמת ובתמים דואגת לי, וזה לא מובן מאליו.
"אני פה כי ההורים שלי מתו, אבל זה היה לפני הרבה מאוד זמן. אחי הגדול אוטיסט, הוא אמור להחזיק אותנו, אותי ואת אחותי הקטנה, לילי. אבל הוא לא מסוגל לזה, אז אני פרנסתי אותנו וטיפלתי בנו, הכל היה טוב, לא היה להם אכפת עד שלילי לא בעטה לאיזה ילד בבטן, הוא מת, אז נזכר דוד הזה להגיע אלינו ולהפריד בינינו, הוא שלח את לילי ואת החבר שלי שרק ניסה להגן עלי למוסד לעבריינים צעירים ואת אחי הגדול לאיזה בית הבראה בחו"ל, הוא התייחס אלינו כמו אל פושעים והפחיד את האחים שלי למוות, הוא הרס את המשפחה שלי, ואני רוצה לרצוח אותו, להוריד לו את הראש ולקחת ממנו את הילדים שלו, כדי שיבין מה זה ואיך זה מרגיש." אני אומרת בזעם ולא מצליחה לכבוש עוד את הדמעות, אני שונאת להרגיש כל כך חסרת אונים אל מול אנשים, אני לא מסוגלת לסבול את התחושה הזאת.
"את לא תרצחי אותו, אבל יש לי דווקא רעיון מה כן תוכלי לעשות." היא מחייכת בערמומיות.
"את האישה הכי נחמדה שאי פעם פגשתי, את יודעת?" אני שואלת אותה ומחבקת אותה, היא מופתעת למשך כמה שניות אבל מחזירה לי חיבוק אוהב.
"ליזל מאוד מאוד רצתה לאמץ אותך, את חושבת שהיא עדיין רוצה?" היא שואלת אותי.
"אני בטוחה שכן, אני ביקשתי ממנה שתאמץ אותי, את יודעת." אני מודה.
"אז את תאלצי להסכים שייצג אותך, רק בשביל שיוכל לחתום עוד היום על הטופס אימוץ שלך." אומרת המנהלת, אני מחייכת ומוציאה את הטלפון, מחייגת לליזל.
"מי מתקשר בשעה כזאת?!" ליזל צווחת ראשונה, ברגע שאני מזדהה היא מיד נרגעת.
"איפה את? את בסדר? אני כל כך מצטערת, לא הרשו לי לאמץ אותך, אבל אני בדרך אליך עם דוד שלי." היא אומרת.
"באמת? לא בזבזת שנייה. אז המנהלת פה סופר נחמדה, והיא עוזרת לי להרוס את דוד הזה." אני אומרת.
"ואני באה לעזור לכם. אני עוד עשרים דקות אצלכם." היא אומרת ומנתקת.
"תודה." אני אומרת לליאנה.
"אין בעד מה…" היא מחבקת אותי ואני מרגישה חום מתפשט בכל גופי, אני נרגעת, החיבוק הזה מזכיר לי משהו.
לאחר חמש דקות אני מבינה מה, ככה אמא שלי נהגה לחבק אותי.