שומרת אחותי פרק 7 'אין שם'

"את יודעת שאחותך הקטנה, לילי, בעטה בילד אחד בבטן." מתחיל האיש לדבר לאחר שאנחנו שולחים את לילי ואת ג'ון לחדרים שלהם.
"אני יודעת." אני מאשרת.
"מתברר שלאותו הילד התפוצץ התוספתן, את יודעת מה זה, נכון?" הוא שואל.
"יודעת."
"אם כך, אני מצטער להודיע לך שהילד הזה מת. הוא מת לפני כשעתיים, הגעתי לפה ברגע שהוא נפטר כדי לדבר עם ההורים שלך על ההשלכות לגבי לילי והתברר לי שאין לכם הורים. וג'ון לא מבוגר ולא אחראי מספיק כדי לטפל בכם, את מטפלת פה בהכל, נכון?" האיש שואל.
"זה נכון." אני מאשרת, אין טעם להסתיר שום דבר.
"אז איתך אני אמור לדבר על לילי. מצטער שלא הצגתי את עצמי, אני דוד רוזנבלום, אני מטפל בילדים בסיכון וביתומים מוסמך מטעם משרד הנוער. אנחנו מחלקה מאוד מקצועית ומטפלים במקרים כאלו מדי יום ביומו. כרגע אני מצטער להגיד לך ששלושתכם נחשבים נוער בסיכון." אומר דוד.
"הנחתי כך. אני פשוט מופתעת שעם כל המקצועיות שלכם רק עכשיו עליתם על זה." אני נותנת לו מכה מתחת לחגורה.
"את הסתרת את זה טוב מאוד." הוא משבח אותי ומיד חוזר לנושא.
"בכל אופן, האפשרויות העומדות בפנינו כרגע הן כאלו: או שלילי תישלח למוסד עבריינים צעירים, ג'ון למקום מיוחד לאוטיסטים ואת למשפחת אומנה או שכולכם הולכים למוסד עבריינים צעירים." אומר דוד. לפתע כעס נדלק בתוכי, מי הוא שיפריד אותנו אחד מהשני או ישלח אותנו למקומות נוראיים כאלו?! אני ממש לא מתכוונת להסכים לאף אחת מההצעות.
"אף אחת מהן! אתה לא תפריד בינינו, ואנחנו לא הולכים למוסד עבריינים צעירים בלי שום סיבה!" אני צועקת עליו וקמה מהכיסא עליו ישבתי עד עכשיו, דוד נראה מופתע.
"בלי שום סיבה? אחותך הרגה ילד." הוא מתעשת במהירות.
"ומה ג'ון עשה? מה אני עשיתי?!" אני ממשיכה לצעוק.
"אני לא רציתי לרדת לרמה כזאת אבל אם זה מה שאת מבקשת. את עבדת במועדון חשפנות, עבודה אסורה לילדה בגילך, וג'ון לא סיפר לך על ההשחתה הקטנה שלו?" דוד אומר בחיוך.
"ואיזו השחתה בדיוק?" אני מתיישבת, מרגישה את כל הזעם נכבה ואת הריקנות משתלטת עלי, ריקנות של הפסד.
"ג'ון הלך עם עוד שלושה ילדים והשחית את הספרייה, הם צבעו אותה וזרקו גלילי נייר טואלט בכל הבניין. ג'ון הביא את ההורים שלו לבית הספר והושעה לשבוע, כל זה קרה לפני חודש." דוד אומר בחיוך מנצח ומוסיף: "שנקרא לו? שיסביר לנו מה קרה כאן בדיוק?"
"ג'ון?" אני קוראת, בורחת מהמטבח ומדוד הנורא הזה, מחניקה את הדמעות בתוכי.
"אל תכעסי עלי!" אני מוצאת אותו יושב במסדרון, בוכה, הוא כנראה שמע את כל השיחה.
"ג'ון, אני לא מתכוונת לכעוס עליך אפילו לרגע! האדם היחיד שאני כועסת עליו זה על האידיוט שיושב שם במטבח והורס את המשפחה שלנו, אבל בטח שלא עליך!" אני מתיישבת לידו, מגביהה את קולי כדי שדוד ישמע אותי וידע מה אני חושבת עליו.
"את לא תכעסי עלי?" ג'ון מביט בי, עיניו נוצצות מבכי.
"ברור שלא. עכשיו בוא למטבח ותסביר לי למה עשית את זה." אני אומרת בעדינות.
"טוב." ג'ון מתרומם, אנחנו הולכים למטבח.
"אלה היו ילדים בגיל שלי, אבל מכיתות אחרות. הם באו אלי בהפסקה ואמרו שהם רוצים שאני אבוא לטייל איתם מחר בבוקר, למרות שאמרתי שיש בית ספר הם אמרו שבית ספר זה לא למגניבים כמונו, ואני רציתי להיות מגניב, אז מחר בבוקר הברזנו מבית ספר והלכנו לספרייה." מתחיל ג'ון לספר, אני ודוד מקשיבים בתשומת לב.
"הרסנו אותה, וזה היה כיף. ואז עלו עלינו, לא רציתי לספר לך כדי שלא תכעסי אז ביקשתי מילדה וילד מהכיתה שלי להתחפש לאבא ואמא שלי, הם נתנו לי עונש: השעיה לשבוע. לא יכולתי להישאר בבית, אז סתם טיילתי ברחובות בשבוע הזה." מסיים ג'ון.
"את רואה?" דוד נראה מרוצה.
"מה אני אמורה לראות? חבורה של ילדים גרמו לילד אוטיסט ומסכן לבצע פשע שהוא בחיים לא היה מבצע בעצמו. מה עוד יש לראות פה?" אני מגנה על אח שלי, לא מוכנה להודות שהוא פושע.
"לא, הוא בא איתם מרצון." דוד לא מוותר.
"הם עבדו עליו!"
"הם אמרו לו משהו והוא פירש אותו בצורה מוגזמת, כך שהאחריות נופלת עליו." דוד אומר ברוגע.
"אתה מגעיל! אתה לא מטפל בילדים בסיכון! אתה הורס משפחות! אתה הפחדת את אח שלי, את אחותי, ועכשיו אתה תשלח אותנו למקום מסריח ומגעיל בגלל שלא טיפלתם בנו בזמן אז הילדים גדלו בלי הורים, איך לילי אמורה לדעת שזה רע?! איך ג'ון אמור לדעת שזה רע?! אני רק ילדה, ואני טיפלתי בהם רוב חייהם!" אני מתפרצת עליו.
"בגלל זה אני פה, לדאוג שאת לא תצטרכי לטפל בהם יותר." אומר דוד, שמח שאני מתפרצת, שאני מאבדת את הרוגע שלי ומרגישה לא בנוח מולו.
"אתה לא דואג לנו, אתה הורס אותנו. כרגע, זה הבית של ג'ון, וכרגע אני וג'ון מבקשים ממך לצאת מפה, כי אתה אורח לא קרוי." אני אומרת, נרגעת.
"אני מניח שאת בחרת באפשרות השנייה." אומר דוד ולוקח את התיק שלו, יורד מהכיסא והולך לדלת.
"זה לא יעבור סתם ככה, את יודעת." הוא אומר כשהוא יוצא.
"תתפלא!" אני צועקת וטורקת את הדלת בפרצוף שלו, נועלת אותה על בריח ונופלת לזרועותיו של ג'ון, תשושה, ונרדמת.