שטח אויב – פרק 15

-כעבור שבוע-

ניסיתי לצעוק , אבל שום קול לא בקע מגרוני .
ניסיתי לעצור את הדמעות , אבל הדמעות זרמו בשטף על לחיי .
ניסיתי לברוח , אבל רגליי סירבו לנוע .
הכדור פילח את בטני .
* *
התעוררתי שטופת זיעה , שוב אני חולמת על אותם הרגעים הקשים בעיראק , למרות שהייתי שמה מעט זמן , הזיכרונות המועטים חקוקים בזיכרוני כול כך עמוק שאני לא מצליחה לשכוח אותם .
קמתי מהמיטה במרפאה , כולי עדיין כואבת , כתפי חזרה למקומה אבל היא הייתה גם שבורה והכאב עדיין לא חלף , החתך מעל גבתי התחיל להפריש חומרים מגעילים שנספגו בתחבושת שעטפה את ראשי .
המון חבורות וכחולים בכול גופי מאותה התאבקות עם המחבל , אני לא מצליחה לשכוח את הזיכרונות האלה .
הפחד שוב גואה בי , למרות שאני כבר בארצות הברית כמעט שבוע מאז שחזרתי מעיראק , אבל הפחד לא נעלם , הפחד שהוא יפגע בי , למרות שאותו מחבל מת .
היום אני חוזרת הביתה , הביתה לניו יורק , כשדיברתי עם אימא שלי אחרי שהתאוששתי מעט וסיפרתי לה שאני פצועה וצריכה לחזור לבית היא שמחה , אני חושבת , לא דיברתי אתה כמעט שנתיים , מהבחירה שלי , היא לא אהבה את זה שיצאתי עם עבריין אבל האהבה תעתעה בי , עכשיו הוא בכלא , ואני מקווה שאימא שלי תסלח לי , תסלח לי על הטעות שעשיתי .
האחות נכנסה לחדר , ״איך את מרגישה מייג׳ור?״ שאלה אותי , היא אחזה בידיה ערמה של בגדים בצבע אחיד , מדים חדשים ונקיים , המדים שהיו לי כשחזרתי מעיראק היו קרועים מלוכלכים , ומלאים בדם .
נערתי את ראשי , כאילו התנועה הקטנה הזאת תעלים את המחשבות מראשי , ניסיתי להדחיק את אותה התמונה של המדים המלאים בדם .
״יותר טוב , אני חושבת״ אמרתי ואת החלק האחרון של המשפט מלמלתי יותר לעצמי מלה .
היא חיכתה אלי , חיוך כול כך מזויף היא עושה את זה רק בגלל שזה חובתה לא כי היא שמחה לעזור לי.
היא עזרה לי לקום מהמיטה , אני בקושי זזה רק תנועות מוגבלות ובסיסיות .
היא עזרה לי לפשוט את בגדיי הקצרים שהייתי לבושה בהם וללבוש את המדים שהביאה עמה בשבילי , לבשתי את מכנס המדים הארוך , ואת חולצת המדים הקצרה הבהירה , לרגליי היא עזרה לי לנעול את הנעליים הצבאיות והשחורות שלי .
סרקתי את שיערי ואספתי אותו לקוקו גבוה ומסודר , על צווארי נחה הדיסקית שלי .
״בזיהירות״ אמרה האחות כששמה לב שכמעט מעדתי ביציאה מהחדר .
״אני מסתדרת״ אמרתי לה בנוקשות וסירבתי ליד העוזרת שלה .
עכשיו אני צריכה להגיע עד שער הבסיס שלנו שמוצב בדרום קרוליינה , שמה מחכות לי ג׳סמין וסילבר עם התיקים שלי, אני עולה על טנדר נוסעת לשדה התעופה הקטן הממוקם כמה קילומטרים מפה וטסה אל הבית שלי שבניו יורק .
בקושי הלכתי , הייתי כאובה ועייפה , הלכתי צעדים קטנים וכושלים אל עבר כניסת הבסיס , עם כול צעד מתקרבת למטרה .
הבחנתי מרחוק בבנות , בשערן הבלונדיני , רוז כול כך חסרה לי אני לא מאמינה היא מתה , הבחורה שהכרתי שנתיים שלמות מתה .
זה כאב לי בנוסף לכול שאר הכאבים והשאיר אותי כאובה מתמיד .
הבנות התקרבו אלי ועזרו לי תמכו בי עד שהגעתי לטנדר , החייל שישב מאחורי ההגה יצא ועזר להעמיס את התיקים שלי בתא האחורי .
חיבקתי את הבנות , ״אני אתגעגע אליכן״ אמרתי להם וחיבקתי כול אחת בנפרד , הם חייכו אלי , ״תשמרי על עצמך״ אמרה לי ג׳סמין וניתקה את חיבוקה , מיד אחריה סילבר חיבקה אותי .
״אני אתגעגע המון ״ אמרה לי והתנתקה גם היא מהחיבוק .
״אני ישמור על קשר״ אמרתי ונתמכתי ביד של ג׳סמין שעזרה לי לעלות למושב שלצד הנהג בטנדר הצבאי .
״ביי״ אמרתי להן , הן התרחקו והלכו לכיוון חדר האוכל מעיפות מבט אחורה מידי כמה צעדים.
המנוע של הטנדר הפר את השקט והתחיל לנסוע , הרגשתי את מהמורות הדרך , הלם שלי פעם עם כול מהמורה , בקרוב אני יגיע לניו יורק .
עוד כמה שעות ואני בבית , אם אפשר לקרוא לזה בית .