שלושה חודשים בניו יורק- פרק 18- לילה עם הארי- 1D

אמרתי הארי. פאק פאק פאק פאק פאק פאק פאק.
שיט, מה אני עושה? פתחתי את הדלת. הוא עמד שם וחייך. הסמקתי. "אני התבלבלתי" אמרתי לו. "את חושבת שהתבלבלת?" הוא אמר והתקרב. הרגשתי צורך לנשק אותו, אבל לא עשיתי את זה. "התבלבלתי, אתה בלבלת אותי, אני אוהבת את ליאם" אמרתי לו. "למה אתה כל כך מתעק.." "כי אני כן אוהב אותך, אוהב אותך, מסתכל לך בעיניים, אומר לך שאני אוהב אותך יותר מכל בחורה שאהבתי אי פעם בחיי, כולל האוגרת מילק כשהייתה לי בגיל שלוש, ואהבתי אותה מאוד" הוא חייך ועצר. "אני מסתכל לך בעיניים ולא יכול שלא לנשק אותך" הוא אמר בלחש. הקול שלו העביר בי צמרמורת. "אבל אני צריכה להיות עם ליאם" אני אומרת לו. אני מרגישה שאני מאכזבת אותו כל פעם מחדש, אבל אין לי ברירה. "את באמת חושבת שאת צריכה להיות עם ליאם?" הוא שאל אותי, שוב. "כן" אמרתי. "הוא מי שאני אוהבת" הסתכלתי לו בעיניים. הרגשתי שמשהו בלב שלי נהרס, בחיים לא קרה לי דבר כזה. הוא עזב אותי והלך.
מה את עושה ליהי? את משקרת לעצמך! תפסתי לו את היד, משכתי אותו אליי ונישקתי אותו. הלכנו למיטה שלי והתנשקנו. ואז צלצל לו הפלאפון. "תשתיק את זה" אמרתי לו. "הן יתעוררו" הוספתי. הוא השתיק וחזר לנשק אותי. הפלאפון צלצל שוב. התנתקתי מהארי ויצאנו מהחדר. הוא ענה לפלאפון. "היי ליאם" הוא לחש. שיט זה ליאם. "אני עוד מעט בא" הוא המשיך. "לא סתם בחורה, אהבת חיי" הוא אמר וחייך. הסמקתי. "לא, אתה לא מכיר" הוא אמר. "לא ראית כזאת יפה" הוא הסתכל עליי והחזיק לי את היד. "כן, אפילו יותר יפה מליהי.. שלך" הוא אמר. פה הרגשתי יותר מדי אשמה. מה אני עושה? בעצם, למה להרגיש אשמה? אני מנשקת את מי שאני אוהבת, וזה לא פוגע באף אחד. בינתיים. "מדהימה אחי, היא הבן אדם הכי מושלם שקיים" הוא אמר. "כן, אני מרגיש שאני באמת אוהב אותה, חכה שנייה" הוא אמר, שם את הפלאפון בצד ונישק אותי. כשהתנתקנו אחד מהשני, "אתה יודע אחי, אני מעדיף לבלות איתה מאשר איתך בשעות האלה" הוא חייך. "ביי".
"אני אומר שנלך, מחר, אני ואת, למלון בלוס אנג'לס, אני אבטל את ההופעה שלי, מה את אומרת?" הוא לחש לי באוזן. צמרמורת עברה בגופי. "אבל הבטחתי לחברות שלי" אמרתי לו. "בחמש, אני אתן לך כתובת, ואת תגידי שאת רוצה לישון לילה אחד בבית של קרובי משפחה שלך, אני אגיד שאני עם בחורה, וזהו" הוא אמר והתקרב לנשק אותי. התרחקתי. "אתה בטוח שכדאי?" שאלתי אותו. "בחיים שלי לא הייתי יותר בטוח" הוא חייך. "עכשיו תלכי לישון, אני צריך אותך עירנית מחר" הוא חייך והלך. וואו.
התעוררתי בבוקר, ירדנו למטה לארוחת בוקר, ונכנסנו לבריכה. כמה בחורות דיברו על זה שאני חברה של ליאם וחשבו שאני לא שומעת, כרגיל. "בנות, הבטחתי לקרובי משפחה שלי שאני אהיה אצלם לילה אחד, לבקר אותם, אז הלילה אני לא אהיה איתכם טוב?" אמרתי. "קרובי משפחה מניו יורק? ממתי?" טל שאלה אותי. "מלוס אנג'לס, ומאז שנולדתי בערך" אמרתי. "מהצד של..?" היא שאלה. "אמא. זה הנכד של דודה של אמא שלי, הוא בן 25, והיינו חברים ממש טובים כשהיינו ילדים" אמרתי, אני בשוק שאני משקרת כל כך הרבה. "אוקיי" נועה אמרה. "תהני" היא חייכה.
טסנו ללוס אנג'לס, ביקרנו בכל האתרים, רון מצאה לעצמה עוד דייט, ואז, בשעה חמש, קיבלתי הודעה עם הכתובת של המלון, חדר, ולב. חייכתי. ראיתי שרון מסתכלת עליי, לא מבינה. "אם את הולכת לישון אצל קרובי משפחה, אני אחותך התימנייה" היא לחשה לי. "ואני בכלל מרוקאית" היא הוסיפה. "מי זה, ליאם?" היא שאלה. שתקתי. היא הסתכלה עליי, מופתעת. "אומייגאד זה מי שאני חושבת שזה?" היא שאלה, חייכה חיוך ענקי. "אתם כאלה מושלמים ביחד, את והארי כן?" היא לחשה. הנהנתי. "תהני מהממת שלי" היא אמרה וחבקה אותי.
לקחתי מונית למלון שהיה רשום, נכנסתי, ועליתי במעלית לחדר מס' 731. דפקתי בדלת. "ליהי?" שמעתי את הקול של הארי. "כן" אמרתי. "תיכנסי, הדלת פתוחה" הוא אמר. נכנסתי וראיתי את הסוויטה הכי גדולה שראיתי, יותר גדולה מבסרטים, יותר גדולה מהכל. "וואו" מלמלתי. "אתה צוחק עליי". "ממש לא" הוא חייך ומשך אותי לספה. "אז.. לילה שלם.." התחלתי לדבר איתו. "מה נעשה כל כך הרבה זמן?" שאלתי. הוא קירב אותי אליו, והושיב אותי עליו. "במה את רוצה להתחיל?" הוא שאל ונישק לי את הסנטר. "בלדבר" חייכתי. "לדבר?" הוא גיחך. "אני רוצה להכיר אותך" אמרתי. "לא מעניין אותי שאתה זמר מפורסם" הוספתי. הוא צחק. "מה את רוצה לדעת?" הוא שאל וקירב אותי אל שפתיו. "כמה חברות היו לך?" שאלתי אותו. הוא צחק. "זה אומר הרבה?" שאלתי אותו. "זה משנה לך?" הוא שאל. "אממ.. מאוד?" אמרתי. "נו, כמה, עשר?" שאלתי אותו. הוא חייך. "יותר? חמש עשרה? עשרים?" שאלתי. "שלושים? חמישים? מאה?" הוא חייך והתקרב אליי. "את החברה הרצינית הראשונה והיחידה" הוא אמר וניסה לנשק אותי. "שזה אומר שהיו לך הרבה וזה המשפט הקבוע שלך?" שאלתי אותו. "זה אומר שאת לא צריכה לקנא במי שהיו לפנייך, כי אם הן היו כבר, זה אומר שהן כבר לא, נכון?" הוא חייך. חייכתי. "אם כבר מדברים, כמה חברים היו לך?" הוא שאל. חייכתי ונישקתי אותו. הוא התנתק. "אני רוצה תשובה" הוא אמר. "אתה לא צריך לקנא במי שהיו לפניך, כי אם הם היו כבר, זה אומר שהם כבר לא, נכון?" חייכתי. "את האמת, זה לא כזה נכון" הוא אמר. "ליאם עדיין איתך" הוא אמר. שתקתי.