שלושה חודשים בניו יורק- פרק 31- 1D- הארי.. מת?

קפאתי במקום. הפלאפון נפל לי מהיד. "ליהי קרה משהו?" ג'ק שאל אותי. "נדרס" מלמלתי. לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לזוז. "מה?" הוא שאל. קמתי ורצתי החוצה. בחיים לא רצתי ככה. יצאתי מדלת הכניסה, ראיתי את האמבולנס, המשטרות, הצלמים, האנשים. זה לא הוא. זה לא הוא. בבקשה שזה לא הוא. זה לא קורה. ניסיתי לפלס את דרכי לאמבולנס, אבל האמבולנס נסע כשהתקרבתי. "סליחה, מי נדרס פה?" שאלתי נערה שבכתה, במהירות מהלחץ. "הארי סטיילס" היא אמרה לי בבכי. לא יכולתי לזוז. שוב. זה לא קורה. זה לא קורה. זה לא קורה. זה לא קורה. זה לא קורה. זה לא קורה. רצתי כל הדרך לבית חולים הקרוב. ג'י פי אס מהפלאפון שלי. רק אני והדמעות. התקשרו אליי, לא עניתי. לא יכולתי לענות. הגעתי במהירות לבית החולים.
"סליחה גברתי, הארי סטיילס פה?" שאלתי אותה, מנגבת את הדמעות. "אני לא יכולה לתת למעריצות להיכנס" היא אמרה לי בעדינות. "אני לא מעריצה שלו, אני חייבת לראות מה איתו" אמרתי לה בעצבנות. הדמעות יצאו. "את קרובת משפחה שלו?" היא שאלה. "לא" עניתי במהירות, הייתי חייבת ללכת לחדר שלו. "אז אני לא יכולה לאפשר לך להיכנס" היא אמרה. ואז ראיתי את נועה מרחוק באחד החדרים. רצתי אליה. "היי ילדה! תחזרי לכאן מיד!" האישה הזאת צרחה עליי. לא היה אכפת לי ממנה. לא היה אכפת לי מכלום. אני צריכה לבדוק מה קורה עם הארי. רצתי לנועה. נועה הסתכלה עליי בבכי וחיבקה אותי. השתחררתי ממנה. "איפה הארי?" שאלתי אותה. "הוא עכשיו בטיפול נ.. נמרץ" היא אמרה בבכי. "זה לא קורה" מלמלתי לעצמי בבכי. "איפה החדר של הטיפול נמרץ?" שאלתי אותה. "בצד השני של המסדרון אבל אסור להיכ.." היא אמרה. רצתי לחדר ההוא. "סליחה גברתי, מי את?" שאל אותי השומר. "אני צריכה לראות את הארי" אמרתי לו. "מעריצות לא יכולות להיכנס" הוא אמר. "קיבינימט איתכם אתם לא חושבים שיש עוד אנשים ממעריצות? זוז לי מהדרך, אני צריכה לבדוק מה קורה איתו!" אמרתי לו בעצבנות. הוא נבהל כנראה, ונתן לי להיכנס. שמעתי את הרעש של הרופאים. כמה שהם מדברים. נעמדתי לידם, וראיתי את הארי. "אומייגאד הארי" בכיתי. "לצאת בבקשה" הרופא הראשי אמר לי. "אני לא יכולה" אמרתי והוזזתי כמה רופאים. התכופפתי לראש של הארי. "הארי אני מצטערת" אמרתי בבכי. הדמעות נפלו עליו. הם השתמשו במכונת החייאה הזאת. "בבקשה תתעורר, בבקשה" אמרתי בבכי. ראיתי את החתך העמוק מעל העין שלו. ראיתי את הכתמי דם על הגוף שלו. פחדתי שאין.. אין סיכוי. "עוד פעם! שלוש, שתיים, אחת.. עוד פעם.." הרופאים אומרים ומפעילים את מכונת ההחייאה שוב ושוב.
בכיתי שם. לא הפסקתי לבכות. כולו התמלא בדמעות שלי. החזקתי לו את היד הקרה. לא יכולתי לעזוב. "אני מצטערת.." אחת הרופאות אמרה. "אל תצטערי, תחזירי אותו!" כעסתי וצעקתי עליה, הדמעות לא הפסיקו לצאת. "זמן מוות- אחד ושלושים.." היא אמרה. "הוא לא מת! תחזירי אותו!" צרחתי עליה. "אני מצטערת.. אנחנו לא מצלי.." "אין דבר כזה לא להצליח! הוא לא מת!" אמרתי לרופא הראשי. "בבקשה, תנסה שוב" אמרתי לו בבכי. הוא שתק, ואז החזיק בידו את מכונת ההחייאה. "חברים, קדימה" הרופא אמר והתחיל לנסות שוב. "תודה" אמרתי לו בלי קול. הוא חייך וחזר לעבוד. "הארי בבקשה, בבקשה" התכופפתי ולחשתי לו. "אני אוהבת אותך, אני מצטערת על הכל" הוספתי ובכיתי. ואז ..