שעון במתנה

הכל התחיל ביום בהיר אחד, יום שלא חשבתי שיהיו בו הפתעות או דברים שונים מן הרגיל. התעוררתי בשעה שבע בבוקר והתארגנתי לקראת בית-ספר. אמא, כהרגלה, לבשה את אותה כותונת לילה שקניתי לכבוד יום הולדתה הארבעים, נשקה למצחי ואיחלה לי "בוקר טוב" עם החיוך העדין שלה. אכלנו את ארוחת הבוקר ופטפטנו על נושאים שטותיים. נושאים שרק שתינו יכולות לשוחח עליהם. אחרי ארוחת הבוקר נפרדנו לשלום, יצאתי מפתח הדלת והלכתי לכיוון בית הספר. כשהגעתי, כולם כבר ישבו במקומותיהם, וגם המורה עצמה עמדה מולם ולימדה.
"איך את מעזה לאחר? זאת לא פעם ראשונה!" נזפה בי. "לכי להירשם במזכירות" המשיכה. עשיתי כדבריה.
בלית ברירה התקדמתי לכיוון חדרה של המזכירה ובחיוך רחב היא חיכתה לי, תוך לגימה מן ספל התה שהייתה מונחת על השולחן, חייכה לעברי ושאלה לשלומי. לאחר מכן המשיכה והתעניינה לסיבת בואי: "אז איך אוכל לעזור לך?"
"איחרתי לשיעור והמורה ביקשה ממני להירשם במזכירות"
"הבנתי… מה שמך?"
"שרה" עניתי בחצי פה
"שרה מה?"
"לרונצ'י, שרה לרונצ'י."
"אוקי רשמתי. חזרי לכיתה!" טונה השתנה.
יצאתי מחדר המזכירות והעדפתי שלא לחזור לכיתה, אף על פי שכולם יופתעו מכך לרעה. חיפשתי מקום מסתור, מקום בו אוכל להסתתר מבלי כל הפרעות מיותרות, מקום בו אוכל לנוח ולהירגע. לבסוף, החלטתי להתיישב על משטח דשא מאחורי אחת המבואות והתחלתי לעיין ביומני. הוצאתי מן התיק קופסא כסופה ויוקרתית שבתוכה נמצא השעון שאבי קנה לי לכבוד יום הולדתי העשירי, חודש לפני פטירתו. את השעון אני שומרת במקום סודי, מקום שרק אני מודעת לקיומו, אך עונדת אותו לכל מקום שבו אני יכולה להיות בטוחה כי אף נזק לא ייגרם לו. ולמרות שאני שומרת עליו כעל כל עולמי, לא חסרות הפעמים בו נפל והיה זקוק לתיקון. אפשר לומר שנותרה בו "צלקת" קטנה אשר בזכותה בקלות רבה, אני יכולה לזהות את השעון בבטחה, מבלי להסס. אפשר לומר שזאת המזכרת היחידה מאבא ומשום כך אני שומרת עליו ודואגת לו כל כך.
הבטתי בשעון. השעה הייתה שמונה וחצי, מה שאומר שנותר זמן עד סוף השיעור. בינתיים, מכיוון שלא היה לי מה לעשות, הוצאתי מהתיק את הכריך שאמא הכינה לי, אכלתי לאט ועל כל ביס וביס התענגתי.
בשלב מסוים, העייפות הכבידה עלי ועיני אט אט נעצמו. הבטתי סביבי כדי לבדוק שאין סביבי אנשים, ובן רגע שקעתי במחשבות והתנתקתי מהסביבה. לאחר זמן מה, התעוררתי, והסביבה בה הייתי נראתה לי שונה: במקום מדשאות ירוקות היו סביבי מכשירי רפואה. הרגשתי כלואה בתוך החדר הקטן והאפל של האחות. הרמתי במעט את ראשי כדי להסתכל ולבחון את החדר, וכשהבטתי שמאלה, ראיתי את המנהלת, האחות והמורה שהברזתי משיעורה, משוחחות בניהן.
"הוצאתי אותה כדי להירשם" אמרה המורה בפחד
"ובדקת את סיבת היעלמותה?" כעסה המנהלת
"לא" גמגמה
"היא בסדר, אל תדאגו. נבדוק את העניין כשתתעורר" הרגיעה האחות.
אני, שהאזנתי לשיחתן, העדפתי שלא ידעו שהתעוררתי ושבתי לעצום את עיני. לפני שהתחלתי לשקוע שוב במחשבות, נשמעו צעקות מחרישות אוזניים.
"איפה היא? איפה היא?!" זיהיתי את קולה של אמא.
"היא כאן, היא בסדר. כרגע היא ישנה, אבל היא בסדר." הרגיעה האחות.
"מה קרה לה?" שאלה אמא בטון מר
"מצאנו אותה שוכבת על הדשא מעולפת" עיקמה האחות את פניה.
"מה? איך זה קרה לה? מה זה חוסר האחריות הזאת?" כעסה.
"בשיעור מדעים" השיבה המנהלת, "הסיבה עדיין לא ידועה".
"אני רוצה לראות אותה, בבקשה! השעה אחת עשרה בבוקר, אני ממהרת לעבודה. תנו לי לראות אותה" התחננה אמא בקול חנוק.
"אפרופו שעה" חשבתי לעצמי וגיששתי בעיניים עצומות את המיטה במטרה להרגיש את השעון של אבא. לא הרגשתי. המשכתי לחפשו תוך כדי מישוש ידיי בתקווה שהוא עדיין היה עלי, אך כמו שחששתי, החיפוש היה לשווא. השעון שאבא קנה לי, השעון יקר הערך, השעון שכבר למעלה מארבע שנים נמצא אצלי, המזכרת היחידה מאבא שלי – נעלם!
התחלתי להילחץ ונשימותיי נעשו כבדות ומהירות. "לא, זה לא יכול להיות" לחשתי לעצמי, "זה לא יכול להיות!" צעקתי והנדתי ראשי.
פקחתי עיניים גדולות, התיישבתי על המיטה, הבטתי סביב בתקווה לראות את השעון, אבל הוא לא היה שם, הוא כבר איננו.
"לא!!!" צעקתי בכל כוחי ופרצתי בבכי. "השעון שלי… נעלם!"
קמתי מהמיטה ורצתי במהירות לעבר אותה המדשאה כדי לחפש את השעון. כשהבטתי לאחור, ראיתי את ארבעתן רודפות אחריי. לא יכולתי לעצור אף על פי שאזלו כוחותיי, ונשימותיי הפכו לכבדות יותר.
עצרתי במקום בו נחתי תוך התנשפות והנחת ידיי על החזה במטרה להסדיר את נשימותיי, אבל מרוב תסכול וייאוש הנשימות לא הסתדרו ונאלצתי לשבת ולהסתתר. הדשא באזור הגיע כמעט עד ברכיי. לאחר מנוחה קצרה שבתי לחפש את השעון. כשחיפשתי אותו, הבחנתי בצל ובצעדים שהולכים ומתחזקים. הבטתי לאחור כדי לדעת מה מקורם וראיתי אותן, את ארבעתן, מביטות בי בכעס. מבטן הכועס והתסכול שלי לא תפקדו לטובתי. ואני, שרק רציתי למצוא את השעון האבוד של אבא, השעון שהוא כל עולמי, הייתי חסרת תקווה ובספק אם אמצא אותו.