שקופה #1

בתחזית אמרו שירד גשם אבל תכלס השמיים בהירים, אני חושבת שבכל זאת אצא לנגן היום אחרת לא יהיה לי כסף לקנות אוכל לשבת.
קמתי בזריזות מהמיטה ולבשתי סוודר דק עם מעיל ארוך בצבע לבן וטייטס שחור חצי שקוף שנצמד לאורך רגליי. התעטפתי בצעיף וחבשתי כובע צמר שקיבלתי מחברה מפריז, לקחתי את הקייס עם הבס האקוסטית שלי ויצאתי לכיוון הנמל.
כשהגעתי לנמל התחלתי לחפש היכן להתמקמם (מה שהיה קשה במיוחד הפעם כי באופן לא מוסבר היה עמוס מתמיד).
אחת הסמטאות מיד קרצה לי למרות היותה מעט מרוחקת ומעט מוסתרת מעיני כל.
פרשתי פיסת בד, פרשתי את קייס הגיטרה מלפניי והתחלתי לנגן על הבס.
צלילייה העמוקים החלו לזמר בסמטה והתפשטו ברחבי יפו.
יכולתי ממש להרגיש את רטט המיתרים מייצר צלילים רומנטיים והרמוניים שהחלו להדהד לכל הכיוונים.
אנשים החלו לעבור בסמטה אך אף לא אחד לא עצר להסתכל לכיווני.
הרגשתי כאילו אני כלום, שקופה – אוויר.
אני פה כבר כמה שעות ולא יצא מזה כלום, אפילו לא שקל!
החלטתי לקום וללכת לשתות קפה על מנת להתרענן מעט וישר הבחנתי באישה שעמדה בקצה הסמטה והסתכלה עלי,
ולאחר שהבינה כי שמתי לב אליה היא הסתובבה והלכה.
הלכתי לבית הקפה הסמוך למקום והזמנתי קפה הפוך חלש על בסיס חלב סויה והתיישבתי בשולחן עם הנוף לים.
תוך כדי שאני בוהה באוויר אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי, הסתובבתי אחורה וראיתי אותה יושבת בשולחן הסמוך!
היא הייתה יפהפיה! שערה היה ג'ינג'י ועיניה חומות גדולות ומבריקות. היא לבשה סוודר עבה בצבע בורדו עם צעיף דק בצבע שחור מעט שקוף וג'ינס צמוד (שבניינו הוא הבליט את התחת המחוטב שלה, אני שונאת בנות כמוה הן מושלמות).
בזמן שהסתכלתי על כל דבר בה מסתבר שבהיתי בה והיא קלטה אותי והצטרפה אלי לשולחן.
"היי קוראים לי עינב, מה שלומך?" אמרה בקול מבוייש.
"בסדר, אני מאיה" עניתי לה.
"אני לא רוצה להפריע לך אבל הנגינה שלך הקסימה אותי מקודם, הרגשתי איך ההרמוניה מושכת אותי ולא יכולתי שלא לעצור ולהקשיב!" אמרה עינב.
"אשמח אם תבואי לנגן בערב ג'ז שאני מארגנת" והשאירה מפית שכתובה עליה כתובת והשם שלה עם לב.
"אבוא להקשיב, אני לא מופיעה על במות, תודה על ההזמנה!" עניתי לה, טחבתי את המפית לכיסי, קמתי והלכתי.
לא יודעת למה הגבתי ככה, נבהלתי מהמבט שלה. היה בו משהו מוזר, אף אחת לא הסתכלה עלי ככה אף פעם. המבט הזה הזכיר לי את אלון בתקופה שיצאנו ביחד והוא עוד אהב אותי.