שקופים – פרק 3

קודם כל ולפני הכל תודה לכל מי שמגיב
אם אתם מצטרפים לסיפור רק עכשיו אל תתביישו ותתחילו לקרוא מההתחלה :)
אשמח אם להארות וגם להערות הכל מתקבל!
אז אני מקווה שתהנו וקריאה מהנה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא לא יודעת מי הכניס אותה להריון אבל הדבר היחידי שהיא ידעה הוא שהילד הקטן שגדל לה בבטן הוא זה שהרס לה את החיים. אני הרסתי לה את החיים. היא לא יכלה לעבוד יותר אז בעלי המועדון פיטר אותה. היא שוב התחילה לשתות. לא היה לה כסף כדי להמשיך לשלם שכירות אז בעל הבית העיף אותה מהדירה. חודש שמיני, אמצע החורף היא מסתובבת ברחובות לבדה. מסתתרת מתחת לארגזי קרטון נטושים. רק הבגדים שעל גופה הגנו עלינו, וגם זה לא היה הרבה. למזלה היא הסתובבה במרחק קצר מאוד מבית החולים. כשירדו לה המים איש אחד עם מכונית לקח אותה איתו ושם אותה בבית החולים. גם אז היא הייתה שיכורה. היא סיפרה לרופאים שהיא מכורה והם המליצו לה על תוכנית גמילה טובה, לא לפני שהם צרחו עליה שהיא הבן אדם הכי חסר אחריות שהם מכירים ושרק במזל לא נגרם שום נזק לעובר. כשאמא יצאה מבית החולים כשאני בזרועותיה היא הלכה לחפש את האיש שעזר לה, אבל לשווא.
לאחר חודש של גמילה מוצלחת וחזרה כמעט מלאה למשקל הקודם שלה היא חזרה לעבוד במועדון החשפנות. למרות שהיא מאוד כעסה על הבעלים שלא עזר לה בתקופה הקשה, לא היה לה משהו אחר לפנות אליו. היא בקשה מקדמה של חודש כדי שתוכל לרכוש לנו דירה קטנה, והיא קיבלה. מהר מאוד היא הבינה שהיא לא יכולה לעבוד ולשמור עליי בו זמנית אז כל לילה לפני שהיא הייתה הולכת לעבוד היא הייתה מניקה אותי ומשכיבה אותי לישון על מזרון קטן ומלוכלך שמצאה זרוק באיזו סמטה. כשהייתה חוזרת לפנות בוקר הייתה מעירה אותי, אם לא הייתי קם כבר בעצמי, מניקה אותי שוב וחוזרת לישון לכמה דקות עד שהייתי מתחיל לבכות. היא אומרת שהייתי תינוק מאוד בכיין וצעקני אבל אני לא נוטה להאמין לה בגלל שהיא שנאה אותי בגיל הזה. היא הייתה כל כך עייפה מהעבודה בלילה ואני לא נתתי לישון במשך היום. כשהייתי בערך בן חצי שנה היא השאירה אותי על ספסל בפארק השכונתי. היא לא יכלה לסבול אותי. אני נהייתי המקור לכל הבעיות שלה. אבל היא חזרה. היא אמרה שהיא צעדה רק שני צעדים והיא הרגישה משהו בפנים, משהו שרק אימהות מרגישות. אז היא חזרה לספסל ואספה אותי.
עד גיל שלוש היא השאירה אותי בלילה אצל פיליפינית אחת שגרה בדירה מעלינו. היא הייתה עובדת זרה. אני לא זוכר את השם שלה, היה לה שם פיליפיני ארוך כזה. היא כבר לא איתנו. היא לא מתה חס ושלום, היא פשוט גורשה מהארץ לפני עשור בערך. היא לא תחסר לי. מגיל שלוש ועד גיל שש נשארתי בלילות בבית לבד. אמא כנראה הניחה שאני כבר גדול מספיק כדי להישאר לבדי בבית. היא הייתה יוצאת לעבוד בערב וחוזרת לפנות בוקר ואני הייתי צריך להרדים את עצמי, לבד, בחושך.
אחר כך המועדון נסגר. מסתבר שבעל המועדון נתן לסוחרי סמים את הרשות ליצר וליצא את הסמים שלהם מהמחסן של המועדון. לאחר חצי שנה של מעקב סמוי אחר הסוחרים, זאת לפי טענת המשטרה, הם תפסו אותם והסוחרים ובעל המקום נכנסו לכלא. לאמא לא היה איפה לעבוד. ואני בתור ילד בן שבע שמחתי מאוד על כך. היא לא הייתה יוצאת בלילה, היא לא הייתה כל כך עייפה. היא פשוט הייתה אמא רגילה לכל דבר. יוצאת איתי, מבלה איתי, אוספת אותי מבית הספר, עוזרת לי בשיעורים. את המשפט לא לפתוח פה לשטן למדתי על בשרי פעמים רבות. לאמא כבר לא היה כסף ולכן היא יצרה קשר עם כמה מהלקוחות הקבועים שלה במועדון. היא אמרה להם שיש לה מבצע – חבר מביא חבר. אם הם יפיצו את השמועה הם יקבלו סקס חינם. עד מהרה נפוצה השמועה ותור של גברים היה מחכה בדלת הכניסה שלנו. בהתחלה זה היה בלאגן שלם אבל אמא עם הראש העיסקי שלה סידרה אותו וקבעה שכל יום יגיעו מקסימום שני גברים אליה.
אם עד עכשיו הייתי צריך להרדים את עצמי לבד בחושך עכשיו הייתי צריך להרדים את עצמי גם תחת צרחות וגניחות. הבית שלנו זה לא וילה, הקירות זה קרטון. שומעים הכל. מאז ועד היום, יום יום למעט שישי בערב, כי בכל זאת שבת קודש, גברים באים, גומרים והולכים. תשע שנים כבר. לאט לאט מספר הגברים הלך והתמעט. היו שמועות שאמא שלי כבר בלויה ושאין טעם לבזבז עליה כסף. היום כבר באים רק שני סוגים של גברים. סוג אחד זה גברים שהנשואים קשים להם מידי, האישה לא מפרגנת והם באים לאמא שלי כדי לחגוג מדי פעם. הסוג השני הם גברים שכבר לא נשואים ומפאת גילם לא מצליחים למצוא נשים לסטוצ' אז הם באים לאמא שלי. היא אומרת שכבר אין לה כוח, שזנות זה כמו כדורגל. בגיל שלושים וארבע חמש כבר פורשים. אבל היא לא יכולה. מה היא תעשה?, מי יקבל אותה למקום עבודה טוב עם משכורת טובה?. אז היא יושבת במיטה ובוכה. ואני יושב לידה. מחבק את ידה ושותק כי מה אני כבר יכול לומר לה?. אני לא מוצא את המילים המתאימות כדי לנחם אותה. אז אני פשוט אומר שאני אוהב אותה. ואז היא מפסיקה לבכות ואומרת שלא מגיע לה שאני יאהב אותה, ובתוך תוכי אני יודע שהיא צודקת, אבל אני רק מחייך חיוך צבוע וחוזר להניח את ראשי על ידה. למרות הכל אני אוהב אותה, אני תמיד יאהב.
ואז זה קרה. לפני שבועיים. הוא הגיע ושינה לנו את החיים.