שקופים – פרק 4

וואו! שני פרקים ביום1 זה עוד לא היה לי והכל הודות לכם. באמת תודה לכל המגיבים וגם לכל אלא שקוראים את הסיפור.
אז בכל מקרה אם אתם חדשים לסדרה, אני ממליץ להיכנס לפרופיל שלי ולקרוא מהתחלה.
שאלות, בקשות, תגובות חיוביות או שליליות, הכל למטה ולא צריך להתבייש.
אז שוב תודה רבה לכולם וקריאה מהנה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הוא היה הלקוח היחידי שלה באותו היום. הוא הגיע מאוחר מהצפוי. אני זוכר שאמא שלי כבר התחילה להתארגן לשינה, ואז בדיוק נשמעה דפיקה בדלת. אני כבר הייתי במיטה אז לא ראיתי אותם אבל שמעתי אותם מפטפטים קצת, צוחקים. היה לו קול עבה ונמוך, כמו של שדרני רדיו. אחרי כמה זמן של פטפוט מקדים, שמעתי את אמא שלי מזמינה אותו לחדרה והדלת נטרקה. ניסיתי להירדם עם כל הרעש. היום היה רועש במיוחד. שמעתי שהוא סותר לה. יש אנשים שאוהבים את זה מסתבר, להיות בשליטה ובעמדת כוח. אמא אומרת שכל עוד זה לא יותר מידי זה בסדר מבחינתה ואין שום סיבה שאני אכנס ללחץ. פעמים רבות ראיתי אותה עם סימנים כחולים ועם שריטות דקות אבל היא אמרה לא לייחס לזה חשיבות, אז לא התייחסתי. אבל היום, היום זה היה קצת יותר מידי.
עצרתי את עצמי מלהיכנס לחדרה והמשכתי לשכב במיטה ולהקשיב לכל מה שמתרחש מהצד השני של הקרטון. יכולתי לשמוע אותו מכה אותה, אבל זה לא היה צליל של סטירה קטנה, זה היה צליל גבוה וחזק, כמו של הצלפה. לפתע היא צרחה, וזו לא הייתה צרחה של הנאה. אף פעם לא שמעתי אותה צורחת ככה. ידעתי שאני צריך לעשות משהו.
קפצתי מהמזרון ויצאתי מהחדר שלי. פתחתי את דלת חדרה של אימי בפרעות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. שערו אפור שחור, וזקן קצוץ מכסה את פניו. הוא היה לפחות בגיל חמישים. הוא כנראה מהסוג השני של הגברים. הם היו בתנוחה. ידו השמאלית אוחזת ומושכת בשיער של אימי ובידו הימינית הוא החזיק שוט. הם היו עירומים, וזה בהחלט היה מגעיל למדי אבל לא היה לי אכפת. כל מה שעבר לי בראש זה לעזור לאימא שלי.
גם הם היו מופתעים כשנכנסתי לחדר. האיש מיד הפסיק לעשות את מה שהוא עשה והתחיל לצעוק עליי לצאת ומהר. אמא שלי ניסתה להרגיע את האווירה אך לשווא. יצאתי מהחדר שלה וחזרתי לחדרי. הרמתי את המזרון, הוצאתי ופתחתי את האולר שמצאתי ברחוב לפני כמה שנים. הייתי נחוש לגרש אותו מהבית. האדרנלין עבר לי בוורידים, היד שלי רעדה כשאחזתי באולר. עדיין לא יצא לי להשתמש בו. מכל המהומה, הלחץ וההתרגשות לא שמתי לב שהוא הלך אחרי לחדר ושהוא עומד ממש מאחורי. כשהסתובבתי, האולר ננעץ לו בבטן. צרחת כאב פילחה את החדר ויכולתי לשמוע את צעדיה של אימי מתקרבים לחדרי. האיש לא הבין מאיפה זה בא לו, וגם אני לא. הרגשתי חסר שליטה. דקרתי אותו בבית החזה עוד שלוש פעמים עד שהוא סתם את הפה ונשאר דומם על הרצפה. במשך כל הזמן הסתכלתי לו בעיניים. יכולתי לראות את החיים עוזבים אותו.
אני פשוט עמדתי שם. חסר הבעה, חסר תנועה, חסר נשימה. האולר עדיין היה בידי. הסתכלתי על אימי מתייפחת מחוץ לחדר. היא לא הצליחה לעמוד לבדה. היא נעזרה בקיר כדי להתייצב, וכשזה לא עזר היא פשוט התיישבה על הרצפה. הכל היה אדום. החדר שלי, הבגדים שלי, האולר שלי והוא. האדם שרצחתי. לא התכוונתי להרוג אותו, רק רציתי שהוא יפסיק, שהוא יסתלק מפה ולא יחזור. אבל עכשיו זה בטוח, הוא לא יחזור.
אמא נרגעה קצת. היא הפסיקה לבכות. היא עברה מעליו ונכנסה לחדר שלי. היא נעמדה מולי, אחזה לי בכתפיים וחיבקה אותי. הייתי המום. הייתי בטוח שהיא הולכת להרוג אותי בעצמה. אבל היא פשוט חיבקה אותי ולחשה לי משהו באוזן. אני לא זוכר מה היא אמרה כי כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני נפטר מהגופה הזאת.