שקופים – פרק 5

קודם כל ולפני הכל תודה לכל מי שצופה, מדרג וכותב תגובות.
אז ככה…. הפרק נמחק בטעות אז אני מעלה אותו שוב אז לכל מי שחושב שהפרק הזה נראה לו מוכר זה כי כנראה כבר קראתם אותו.
בכל מקרה זה כנראה הולך להיות הפרק האחד לפני אחרון, כמו שהבטחתי זאת הולכת להיות מיני סדרה.
אני אודה לכם אם תקראו, תגיבו, תדרגו ו…זהו
אז תודה לכולם וקריאה מהנה :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא רציתי שאמא שלי תהיה מעורבת בזה, בהסתרת הגופה. אמרתי לה שזה הבלאגן שלי ושאני יסדר את זה, אבל היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שזה גם הבלאגן שלה כי היא הביאה אותו לביתנו. בסופו של דבר נכנעתי ללחץ שלה וזה התברר כרעיון טוב. הייתה לה תוכנית מפורטת מה לעשות עם הגופה בעוד שאני הייתי אובד עצות.
אמא מיד החלה בעבודה. היא לקחה דלי מלאה אותו במים והתחילה לשטוף את הרצפה ואני קרצפתי את הקירות. כמעט שעה זה לקח אבל הצלחנו כמעט לא להשאיר זכר לדם. החלפנו בגדים והתחלנו בעבודה השחורה. אמא לקחה שתי שקיות אשפה שחורות והכניסה לתוכן את האיש. למזלנו הוא לא היה גבוה במיוחד והוא נכנס בול. קשרנו את שתי השקיות יחד והחבילה הייתה מוכנה. תוך כדי העבודה אמא התחילה להסביר לי את התוכנית. היא אמרה שהיא תרד קומה, לבית משפחת חדד, ותבקש מאתי את המכונית שלה כי לנו אין, מעולם לא הייתה. אמא אמרה שהיא תגיד לאתי שאני לא מרגיש טוב ושאנחנו חייבים להגיע למיון. מכיוון שהתרחיש הזה כבר קרה בעבר ובגלל שאמא שלי שחקנית מצוינת האמנו שהתוכנית תעבוד למרות שהשעה הייתה שתיים בלילה. ואכן, לאחר שירדה חזרה אימי עם צרור מפתחות של מכונית סובארו שנת דינזאור או משהו כזה. בשקט בשקט הורדנו את הזבל בחדר המדרגות והכנס אותו לבגאז'. הקפדנו מאוד שלא יישארו כתמי דם במכונית כי זה עלול לסבך אותנו. הורדנו את לוחיות הרישוי כדי שלא יוכלו לזהות את המכונית ויצאנו לדרך. עצרנו בתחנת דלק, קנינו מיכל, מילאנו אותו בדלק והמשכנו לנסוע. לאחר שהרגשנו שהתרחקנו מספיק מהבית התחלנו לחפש סמטאות ריקות. הבחנתי בה, הסמטה המשולמת. לא היה שם אף אחד והיה שם פח זבל גדול, ידענו שפה זה הולך להתבצע. יצאנו מהמכונית וזרקנו את האיש בתוך הפח. שפכנו עליו קצת דלק, אמא הוציאה קופסת גפרורים ו…. נסענו חזרה הביתה.
בבוקר אמא החזירה את המפתחות ונשפכה במיטה. אני הייתי צריך ללכת לעבוד אז אמרתי לה שלום, היא לא הגיבה. כשהגעתי לדוכן הירקות השעה הייתה שבע ויצחק הדליק את הרדיו הנייד שלו כדי לשמוע חדשות. הדיווח הראשון שהיה הוא שהוצת פח אשפה בסמטה בעיר וכמעט גרם לשריפה.
הפסקתי לנשום. הייתי בטוח שעלו עלינו ושהמשטרה בדרך לבית שלנו ברגעים אלה ממש, אבל כל מה שהשדרן רדיו אמר זה שהמשטרה חושדת שבני נוער היו מעורבים בהצתה. יש בזה הגיון, בכל זאת, זה החופש הגדול.
לאחר העבודה חזרתי הביתה. אמא לא הייתה שם. זה היה מוזר בהתחשב בזה שהיא תמיד נמצאת בבית כשאני חוזר מהעבודה, אלא אם כן מדובר במקרה חירום. כשהשעון הראה עשר ידעתי שאני חייב לחפש אותה. אולי קרה לה משהו. התרוצצתי ברחובות החשוכים, הלכתי למרפאה השכונתית ולבית החולים. לא היה לה זכר. כשחזרתי היא הייתה במיטה. היא לא זזה אבל העיניים שלה היו פקוחות. שאלתי אותה, או יותר נכון צעקתי אליה איפה היא הייתה. היא אמרה שהיא הייתה חייבת לראות את המקום עוד פעם אחת. לראות את מה שעשיתי. הפעם היא לא אמרה אנחנו. היה לי קשה להאמין לה, בכל זאת הסמטה נמצאת במרחק של כמעט שעה מהבית שלנו. הסתכלתי לה בעיניים. המבט היה לי מוכר. זה היה אותו מבט כמו שהיה על פניו של האיש שרצחתי, המבט שהחיים נוטשים אותך ומשאירים אותך לבד. היא אולי נראית אותו דבר, אבל האישה ששוכבת במיטה עכשיו היא לא האישה שהייתה אמא שלי אתמול.