שקופים – פרק 6 ואחרון!

וואו פרק אחרון!, אפילו אני לא מאמין. אז ככה…. כל מי שמצטרף עכשיו מוזמן להתחיל את הסדרה מהתחלה, כמו שאתם רואים היא לא ארוכה.
אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי ובסיפור שלי לאורך כל הדרך, לכל מי שקרא והגיב תודה רבה!
אני אשמח אם תרשמו למטה בתגובות מה דעתכם על הסיפור עכשיו שקראתם אותו מהתחלה ועד הסוף.
אני מאחל לכם קריאה מהנה ושוב תודה רבה על הכל :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המצב של אימי רק הלך והתדרדר. במהלך השבועיים האחרונים היא הייתה ישנה עד מאוחר ולפעמים לא הייתה אוכלת לפרקי זמן קצרים יחסית. היא הפסיקה לעבוד וניתקה את כל הקשרים עם הקליינטים שלה. אחר כך זה החמיר, היא הייתה יכולה לישון ימים שלמים ולא לאכול בהם כלום. כשהיא כבר קמה, היא יצאה מהבית, הלכה למכולת השכונתית, קנתה בקבוקי אלכוהול והשתכרה. האלכוהול שוב הפך לחלק המרכזי בחייה ואני יצאתי מחייה לגמרי. היא לא הייתה מדברת איתי. גם כשניסיתי ליצור איתה שיחה היא הייתה מתרחקת, משתתקת או פשוט אומרת לי בפנים שאין לה כוח אליי. לא ידעתי מה לעשות, או למי לפנות. הייתי חסר אונים, וכך גם היא. במשך השבועיים האלה ראיתי איך היא שותה את עצמה למוות, שותה את מעט החיים שעוד נשארו בה, טיפה אחר טיפה.
כשחזרתי היום מהעבודה היא שוב לא הייתה בבית. או לפחות כך חשבתי. כשנכנסתי לחדרה ראיתי אותה. היא לא זזה אבל עיניה היו פקוחות. היא פשוט ריחפה שם, באמצע החדר. ידעתי שהיום הזה יגיע, גם לפני הרצח ידעתי שהוא יגיע, היום הזה, שבו תיפרד ממני בלי מילים. רציתי לבכות אבל עצרתי את עצמי, רציתי לשבור משהו אבל אין כבר את מה. כל החיים שלי שבורים כבר גם ככה. פשוט ישבתי שם ובהיתי בה במשך דקות ארוכות. בזווית העין הבחנתי בפתק מקופל על השידה ליד המיטה שלה. קמתי מהרצפה ופתחתי אותו. הוא היה בשבילי, מאמא שלי. זיהיתי את הכתב המסולסל שלה.

"חמוד שלי,
אני מאוד מצטערת אבל לא יכולתי לחיות כך יותר. החיים שלנו זה לא חיים, זה גיהינום עלי אדמות ואולי עכשיו אני אוכל להתחיל חיים חדשים בגן עדן. אני לא רוצה שתרגיש אשם בהחלטתי. היא הייתה בראשי עוד הרבה לפני מה שקרה.
אני מצטערת שאתה ככה צריך לראות אותי. אני בטוחה שאתה כועס ומבולבל עכשיו אבל אני מקווה שתבין אותי.
החרטה הגדולה ביותר שלי היא שלא תמיד הייתי שם לצידך. גם עכשיו אני משאירה אותך לבד. אלוהים, אפילו בהחלטה האחרונה שלי אני חושבת רק על עצמי, אני כל כך אגואיסטית. אני יודעת שאתה כנראה כועס עליי אבל אני רוצה שתדע שתמיד אהבתי אותך ותמיד הייתי גאה בכל השיגך.
ועכשיו, אני אפרד ממך לשלום, פעם אחרונה, ואפרוס כנפיים"

אלו היו המילים האחרונות של אמא שלי.
קראתי את המכתב עוד מספר פעמים. כעסתי, בכיתי והייתי מבולבל. לא ידעתי מה לעשות. אחרי שנרגעתי קצת לקחתי דף נייר והתחלתי לכתוב. אני כותב לכם את המכתב הזה כדי שתשמעו את הסיפור שלי ואם אתם קוראים אותו סימן שמשהו מצא אותו. אין פה שמות, תאריכים או תיאורים רבים, כי כמו שאמרתי קודם, אנחנו שקופים, אף אחד לא רואה אותנו ולאף אחד לא אכפת מאיתנו. אולי עכשיו נקבל קצת צבע לחיים ונצא מהחושך אל האור.
זה הסיפור שלי.
אולי הסוף הזה הוא ההתחלה שלה חיכיתי, אולי כשאפרוס כנפיים אתחיל חיים חדשים…