שקרים פרק 2

-2-
יש לכם בעיות? – טוב אתם לא רוצים לדעת מהן הבעיות שלי.
החלום שלי התחיל ככה, פני השטח היו סלעיים ועליו עמדו מספיק אנשים כדי לאכלס את הבניין שלנו והם נלחמו צד אחד בשני, ניסיתי לרוץ ולהסביר להם שככה לא פותרים יש דרך של משא ומתן אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לראות כל אחד מהאנשים שאני מכירה נלחם למוות, אבא שלי, נורי סאני ואז הדמות הרביעית הסתובבה אחרי שזרקה סכין נוסף ראיתי את אמא שלי.
הצרחות שלי מילאו את השקט בבית אף אחד לא בא, הם כבר היו רגילים לשמוע אותי צורחת באמצע הלילה נשארתי ערה עד הבוקר והכנתי פנקייקים לארוחת הבוקר בשביל אבא ריד ונורי "את בסדר" ריד ספק שאל ספק צחק סאני ודייל נכנסו "בוקר כולם" סאני איחלה "יש לנו היום משחק ובהמשך השבוע עוד שניים" דייל התלונן והתיישב על כיסא במטבח "כששניכם תלמדו לשלוט בפה שלכם אולי נרשה לכם לצאת מכאן לפני יום חמישי הבא" אבא הבטיח לשנינו "היה נחמד לפטפט אבל אני חייב ללכת" ריד אמר ותפח על כתפו של אבא משום מה נורי וסאני חייכו "מה" אבא שאל את שתיהן "אני זוכרת עד היום את היום שתומאס גילה שהכנסת אותה להריון בגיל תשע עשרה וחצי" סאני אמרה היא דיברה על אבא של אמא "לכו לעבודה שתיכן" אבא אמר בחיוך "מה אתם מתכננים לעשות" אבא שאל אותי ואת דייל "שום דבר מיוחד" דייל ענה לאבא "אוקיי אתם לא רוצים לדבר שיהיה לכם יום נפלא" הוא איחל ולקח את תיק המסמכים שלו שמעתי שני קליקים של דלת ננעלת "תחכה כאן אני הולכת להחליף בגדים" אמרתי לדייל.
נכנסתי לחדר ופתחתי את הארון והוצאתי חליפת פוטר חדשה כשמשהו על השולחן צד את מבטי הלכתי וראיתי את הקופסא מאתמול זו שהפלתי ואבא לקח. לבשתי במהירות את הבגדים ידעתי אני חייבת להראות את זה לדייל. הוא צפה במשחק כדורסל "תגיד אתה זוכר את הקופסא מאתמול" שאלתי אותו הוא הנהן "בוא תראה מה מצאתי" הוא קפץ מהספה התיישבנו על יד שולחן המטבח ופתחנו את הקופסא. כשפתחנו אותה ראינו הרבה מאוד תמונות, בהתחלה חשבתי שאלו אני וריד ואז התחלנו גם לראות את דייל ועוד כמה פרצופים לא מוכרים "את חושבת שאלה אנחנו" דייל שאל "לא, אני חושבת שאלה ההורים שלנו" עניתי לדייל כשהמשכנו עם התמונות ההורים שלנו נראו יותר כמו ההורים שלנו בתמונה האחרונה היו כל הפרצופים שכבר הכרנו מתמונות הקודמות כל אחד ואחד היה לבוש בבגדי ערב, הבנות ישבו והבנים עמדו זיהיתי את אבא ואמא שלי לידם היו סאני וכנראה אבא של דייל "אתה נראה בדיוק כמוהו דייל" לחשתי. זיהיתי את נורי מאחוריה עמד עוד גבר לא מוכר שני הקיצוניים ביותר גם הם לא היו לא לי ולא לדייל מוכרים באיזשהו אופן אבל הייתה לי תחושה שראיתי אותם בעבר, לא ידעתי איפה או מתי, כשהסתכלתי על אחד הגברים זה שעמד לצידה של נורי יכולתי לזכור קול צחוק, כשהסתכלתי על האישה בעלת השיער השחור יכולתי לזכור ריח מתוק של אפייה ביתית וכשהסתכלתי על הגבר שמאחוריה יכולתי לזכור את הריח של העשן שעולה ממדורה, מתחת למבוגרים ישבו ילדים קטנים זיהיתי בקלות את ריד בן החמש אני ישבתי מתחתיו בשמלה לתינוקת דייל ישב לידי ובין רגליה של ילדה בת גילו של ריד. לצדו של ריד ספק עמדו ספק ישבו ילד וילדה כבני שנתיים. הסתכלתי על דייל הוא נראה נפעם ואני בטוחה ששנינו היינו "זה היה ממש מפחיד" הוא אמר "אני יודעת" שנינו הורדנו את המבט שוב לתמונה שהחזקתי, "יש לנו יום שלם ואנחנו יכולים ללכת לספרייה" הצעתי לדייל "רק בואי ניקח היום מטרייה" הוא ביקש צחקתי והלכתי להביא את המפתחות שלי מהקרש עם המסמרים עליו אנחנו נוהגים לתלות את המפתחות לא מצאתי את המפתח שלי על המתלה אז הלכתי וחיפשתי בתיק בית הספר ואחריו בתיק שלקחתי אתמול לספרייה צלצלתי לאבא "זה דחוף" המשפט הראשון שאמר לי לפחות הוא עדיין בגדר שפיות "כן זה דחוף, אני לא מוצאת את המפתחות שלי" אמרתי לו "אל תדאגי ריד לקח היום אתה מפתח שלך וחץ מזה את מרותקת מה חשבת לעשות בחוץ, שיהיה יום טוב מלינה ואל תתקשרו אלי יותר" אבא אמר וניתק את השיחה.
"יש מפתח" דייל שאל "הלוואי אבא אמר לריד לקחת לי את המפתחות". לא באמת דיברנו בהמשך היום אבל תכננו שברגע שיתאפשר לנו אנחנו נלך לספרייה, נורי וריד הגיעו ראשונים אבל ההוראות שהם קיבלו היו שונות לגמרי אסור לא לי ולא לדייל לצאת מכאן. אז קיבלנו את הגזירה בשקט והמשכנו לצפות בטלויזיה.
בערב סאני ואבא הגיעו ביחד ודיברו בלחש בשפה בה סבא וסבתא משתמשים אני חושבת שהם קוראים לה וירנאית בשפה זו אני ודייל דיברנו מאז שהיינו קטנים "את באמת חושבת שזה נכון" אבא שאל את סאני "אני סומכת על דניאל, שון ומלאני בעיניים עצומות צריך לצפות למתקפה" סאני אמרה "איזו מתקפה" נורי שאלה בסקרנות ריד היה נעול על השניים עם אוזניו "נדבר במשרד שלי" אבא אמר והסתכל עלי הוא פגש במבטי ומיד הלך לכיוון חדר העבודה "רגע אבא" קראתי ורצתי לכיוונו הוא עצר ידו מונחת על ידית הדלת של החדר "רק רציתי להודות לך על התמונות שלך שנתת לי אותן, ותודה שאמרת לי מה היה שמה של אמא" אבא הנהן וקרא "אתם באים" שמעתי את ריד, סאני ונורי קמים מהכיסאות עליהם ישבו "תאכלו לבד ארוחת ערב" אבא הורה לי שוב בוירנאית הנהנתי והלכתי לכיוון המטבח הוצאתי פיצה קפואה והכנסתי אותה לתנור "על איזו מתקפה הם דיברו" דייל שאל אותי גם הוא בוירנאית, כנראה שזה תפס את הבית "באמת שאין לי מושג" עניתי לו גם באותה השפה, דפיקות נשמעו על הדלת ומישהו מבחוץ קרא "משלוח למר פלין" דייל הסתכל עלי משכתי בכתפיי והלכתי לחדר העבודה של אבא דפקתי על הדלת "אבא יש לך משלוח" אמרתי, אבא יצא מחדר העבודה שלו והסתכל בעינית הוא מיד החוויר "תכבי את התנור" אבא אמר לי באותה השפה בה דיברנו כל הערב "מיד" אבא אמר לי ורץ לחדר העבודה דייל כיבה את הטלוויזיה בשאלה שוב משכתי בכתפיי כל הארבעה יצאו הדפיקות הלכו והתחזקו הם היו באמצע ויכוח "אנחנו נשארים אתכם" נורי התעקשה "הם לא יוכלו להטיס את הספינה לבד נורוואל" אבא כמעט אף פעם לא השתמש בשמה המלא של נורי רק כשהיה רציני "ונסה יודעת היא כבר מחכה לכם שם" אבא המשיך הוא החזיק בידו סכין קצרה סאני החזיקה קשת ועל גבה הייתה תלויה אשפת חיצים נורי החזיקה בידה סכין ארוכה וריד פגיון סאני הלכה לדייל ואבא ניגש אלי והביט ישירות לתוך עיני והחזיק בידי "מלינה אני רוצה שתיקחי כמה דברים שיקרים לך, ולא משנה מה יקרה הלילה בין אם תשמעי או תראי אסור לך לא לבכות או לצרוח, אני כל כך מצטער ילדה שלי" הוא לחש וחיבק אותי חזק התחלתי לבכות שוב "תפסיקי לבכות" הוא ביקש ממני ומחה בעזרת ידו את הדמעות שלי הוא גם בכה "אני אוהב אותך תמיד אהבתי" הוא מלמל "אתם הולכים עכשיו" אבא אמר לנורי "וזאת פקודה" הדפיקות המשיכו והדלת כמעט ונשברה ריד תפס אותי ואת דייל ונכנס עם שנינו לתוך חדר העבודה של אבא "בואו" נורי אמרה ויצאה דרך החלון והתחילה לרדת במדרגות החירום למטה היא חיכתה לנו בתוך מכונית לא מוכרת וברגע שריד נכנס "רגע הקופסא" אמרתי ורצתי לתוך הבית ריד רץ אחרי מיד "תעזבי את הקופסא הארורה אנחנו רק נהרג" ריד אמר משך אותי אבל סירבתי לבוא ופרצתי מחדר העבודה של אבא רצתי ישירות לתוך החדר שלי ולקחתי את הקופסא וכדור הבייסבול של דייל "מלינה רוצי" אבא קרא "רוצי" אבא צרח הפעם. תהיתי איך הדלת עדיין לא התפרקה ריד הרים אותי ופשוט רץ איתי למטה פתח את דלת המכונית וזקר אותי פנימה "מהר נורי" הוא אמר לדודתנו נורי לחצה על הגז והתחילה לנהוג.
לא הייתי קוראת לנסיעה הזאת נסיעה בטוחה נורי התחילה לזגזג בין המכוניות היא התעלמה מכל האורות האדומים וגרמה לתאונת דרכים אחת כעבור חמש דקות של נהיגה מטורפת יצאנו מגבולות העיר "אני מקווה שכולכם ראיתם את זה" נורי אמרה חסרת נשימה כמעט כמוני אחרי ההקאה השלישית שלי לאותו הערב הרגשתי נורא ומעולם לא חיבבתי נסיעות מד המהירות רק עלה ועלה עם הזמן נורי פנתה פניה חדה לתוך שדה וגרמה לבטן שלי להתחיל לפעול שוב "את לא יכולה להאט" דייל שאל אותה בזמן שתמך בגבי בעודו מחזיק את התיק שלו אליו הקאתי "דייל בהתחשב בעובדה שזן חייזרים סדיסטיים ורוצחים רודף אחרי שניכם עכשיו, לא אני לא יכולה להאט" נורי אמרה והמשיכה ללחוץ על הגז ועצרה בחריקת בלמים כולנו עפנו קדימה ושמחתי כרגע שבני האדם החליטו להמציא את חגורת הבטיחות כשיצאתי גם אני גם דייל וגם ריד הקאנו בהרמוניה התפלאתי שלנורי הכל עדיין בפנים "עם הרעש שאתם עושים המפלודים ימצאו אותנו בקרוב מאוד" קול מוכר בצורה לא הכי טובה אמר.
"ואתה צריך להיות הבן של המפקד הראשי שלנו מילא מלינה היא לא יודעת כלום אבל אתה ריד" מנדי אמרה "תסתמי את הפה הגדול שלך ונסה" ריד ענה לה אחרי שניגב את פיו "את אף פעם לא נסעת עם נורי באותו כלי רכב" ריד אמר ונתן לי מגבון לח שהשד יודע מאיפה הוא השיג "כבר התנעתי את הספינה" ונסה או מנדי אמרה "מנדי מה שתית הלילה" דייל שאל אותה "לידיעתך דייל לא שתיתי כלום חוץ מכמה בקבוקי מים ואכלתי שני משולשי פיצה אם זה כל כך מעניין אותך זה דבר ראשון, דבר שני אם מישהו מכם יקרא לי עוד פעם אחת מנדי אני נשבעת שהוא יאבד את יכולת ההליכה שלו להרבה מאוד זמן ובהתחשב בזה שהתעכבנו מספיק, לא כדי שנצא מהאטמוספרה הזאת בחמש הדקות הקרובות המפקדת" ונסה אמרה אבל לפני שנורי ענתה ריד התחיל לדבר "תקשיבו למה שונסה אומרת היא יכולה לעשות דברים יותר רעים מאשר לגרום לכם לאבד את ההליכה" ריד אמר "המפקדת" ונסה שאלה את נורי. נורי הנהנה ואז מלמלה לעצמה "אמא עומדת להרוג אותי" ריד תפס אותי ביד אחת ואת דייל ביד השנייה והוליך אותנו לכיוון חפץ בלתי נראה ונסה לחצה על משהו ודלת נפתחה אור לבן בוהק בקע מכיוון דלת "קדימה שניכם" ריד אמר דייל היה האמיץ מבין שנינו ונכנס פנימה אני מיד אחריו "מה אם אבא וסאני" שאלתי את ריד הוא הסתכל עלי ומבטו לא אמר לי כלום הוא נשם עמוק ואמר "לרוע מזלם הם לא מתים קרה הדבר האחרון שרצינו לקחו את שניהם בשבי" הסתכלתי עליו ואז הרגשתי את זה צריבה חזקה בעור על יד ימין הסתכלתי על ידי ריד החזיק את ידו חזק בידו השנייה שמעתי את דייל צועק מבפנים על יד ימין שלי הופיעה עיגול מושלם הסתכלי על יד שמאל ועל העיגול שהיה עליה צלקת ישנה שלא ייחסתי לה חשיבות העיגולים היו זהים לגמרי בעיני התחילו לעלות דמעות גם תגובה למה ששמעתי וגם תגובה לצריבה החזקה ריד הוביל אותי פנימה לתוך האור החזק ונסה סגרה את הדלת מאחורינו והלכה לכיוון חדר שדייל ונורי כבר היו בו "הם נלקחו בשבי" ריד אמר כשבחן את הצריבה שלו "למה זה רע כל כך שאבא בשבי" שאלתי את ריד, הוא בכוונה פנה במקום אחר כדי שלא ישמעו אותנו הוא הושיב אותי בכיסא וחגר לי חגורת בטיחות הרבה יותר מסובכת ואחר כך חגר את עצמו הוא משך זמן הוא לא רצה שאני אדע משהו "תמיד אמרנו לך שאת מיוחדת סבתא וסבא משני הצדדים אבא נורי אני וסאני העניין הוא שלא אמרנו את זה סתם" ריד אמר והוריד את חולצתו וסובב את הכיסא כדי שהוא ישב עם הגב אלי גבו היה מצולק מאד אבל הקעקוע שלו זהר בנוגה נעים הוא הצביע עליו "לכל אחד שנולד בורנה יש קעקוע כזה לא עושים אותו נולדים איתו סוג של כתם לידה, העניין הוא שהקעקוע הזה מייצג את הכוחות, הכוח לשלוט ביסוד כלשהוא היסוד שלי הוא אדמה, אבל את שונה, נדייק את ודייל שונים אתם הראשונים מזה מאות על גבי מאות עם לא עשרות אלפי שנים שנולדו עם היכולת לשלוט בארבעת היסודות כולם ביחד, את לובשת גופייה" הוא שאל בסוף המשפט הנהנתי והמוח שלי התחיל לעבוד במהירות 'ארבעת היסודות, זה מעניין זה גם יכול להסביר את המקרה עם מנדי/ונסה' הורדתי את חולצת הפוטר מהבוקר גם הקעקוע שלי זרח בנוגה נעים רק ששלי גם צרב "את זוכרת את הסיפורים שאבא היה מספר לך על ורנה" את האמת זכרתי אבל הרגשתי כאילו המוח שלי הוא מרגרינה שמתבשלת במיקרוגל ולכן את ההקשר אני עשיתי רק עכשיו "ורנה קיימת" שאלתי והמשכתי "אבל זו סתם אגדה שאבא היה מספר כדי שאני אירדם" התחלתי לברבר "לא מלינה, זו לא אגדה בכלל, באמת יש כוכב כזה שקוראים לו ורנה ובאמת התושבים בו יכולים להשתמש בארבעת היסודות ובאמת נלחמים בכלים שעשויים מהמשאבים של ורנה" הסתכלתי על ריד במבט של הלם "עדיין לא הבנתי למה זה רע שאבא בשבי" אמרתי,ריד רק הסתכל עלי בלי לומר מילה.
פתאום מה שזה לא יהיה שהיינו בתוכו על לאוויר במהירות עצומה הסתכלתי מוץ לחלון וראיתי את כל השמיים חולפים לידנו "לאן אנחנו הולכים עכשיו" שאלתי את ריד מפוחדת מהרעיון שכרגע יצאנו מאטמוספרת כדור הארץ "לורנה" ריד אמר ושתק לזמן של כשתי דקות "איך ידעת שאבא בשבי" שאלתי אותו "העיגול" ריד ענה והראה לי את ידיו "זה הסימן שאמא בשבי וזה הסימן שאבא בשבי גם הוא" הסתכלתי על הצלקות שלי ושל ריד זהות לגמרי בלי שום הבדל אחת על היד הימנית והשנייה על השמאלית כשהיד הימנית הצלקת שנוצרה היום "גם לנורי ולדייל יש בדיוק את אותן הצלקות, רק שלנורי יש גם את הצלקות של ההורים של דייל וגם את הצלקת של אבא ואמא שלנו" ריד אמר לי אני רק בהיתי בו בחוסר אמון "אתה מתחיל להישמע כאילו שתית היום יותר מדי" אמרתי לריד הכל נשמע לי כמו סיפור אחד גדול ומוזר "עכשיו ברצינות, אתה מספר לי אגדות ישנות או סיפורים שאבא היה מספר לי ואתה החלטת לשפר אותם" שאלתי את ריד, "לא, לא" ריד הניד בראשו שוב ושוב "מחר בבוקר אני וונסה נראה לך ולדייל" ריד הבטיח לי "עכשיו לכי לישון" ריד הורה "אל תגיד לי מה לעשות" צרחתי כשהוא שחרר את חגורות הבטיחות שלו וכאילו שוחה באוויר לכיוון הכניסה ניסיתי לפתוח את החגורות אבל הסתבכתי איתן קללתי את הממציא שלהן בשקט מה הבעיה בחגורת בטיחות פשוטה ורגילה חשבתי נשמתי עמוק דרך האף והפה מקווה להירגע וכמו בלילה של אתמול הרפתי את שריריי נותנת להן להירגע רק כאשר סיימתי את התרגילים באמת נרדמתי.
"בוקר טוב מלינה" ריד איחל לי "אתה לא תאמין אבל היה לי חלום מטורף, אתה זוכר את הסיפורים של ורנה, אתה אמרת לי שהם אמיתיים אתמול ואני האמנתי לך ומנדי זוכר אותה טוב קוראים לה ונסה, והיא סדיסטית ו…." ריד הפסיק אותי "מלינה הכל אמת, הכל אנחנו עכשיו בדרך לורנה עכשיו מלינה" בהיתי בו בפה פתוח, אחרי חמש דקות התעשתי "איפה אנחנו" השאלה היחידה שיכלה לצאת מפי "אלפיים חמש מאות שנות אור מכדור הארץ, עוד שלוש מאות אלף אנחנו בורנה" ריד אמר בחיוך ושיחרר אותי מהחגורות "מה היחידות של שנת אור" שאלתי אותו, ריד רק גלגל את עיניו כאילו הוא מודיע לי שזה לא הזמן לחוסר הבנה מצידי "בואי" הוא הושיט לי את ידו וסימן לי לבוא אחריו "אם אנחנו בחלל אנחנו לא אמורים לרחף" ריד גלגל את עיניו כאילו מה שחשבתי ממש לא נכון "מלינה, לספינות בורנה יש יכולת להוסיף כוח כבידה, אנחנו לא משתמשים בו כשאנחנו ליד כוכבים אחרים" נכנסנו לחדר עגול, חשבתי שנכנסנו לתוך איזשהי במת צילום של חללית חייזרים מכוכב אחר, בהיתי בחדר הזה ובטח נראיתי כמו מטומטמת, לא שמתי לב לנורי וונסה שעמדו ונלחמו בקרב עם מגע בין שתיהן נראה שהאימון התחיל מוקדם יותר כי הן הזיעו בכל הגוף דייל עמד בצד השני של החדר בפה פעור, מסתכל על השתיים שנלחמו בחוסר אמון כשנורי ראתה את ריד היא אמרה "יופי הגעתם, עברנו עוד אלפיים חמש מאות שנות אור, עוד כמה מאות אלפים אנחנו בורנה" ריד הנהן "ונסה רוצה מולי" ריד קרא "אם או בלי שימוש ביסוד" ריד הסתכל עליה כאילו היא השתגעה "מה נראה לך" הוא שאל אותה ונסה חייכה, ובלי שריד הספיק לעשות משהו הוא כבר היה על הריצפה רטוב כולו. "חשבתי שקדים לפני שמתחילים בקרב" ריד אמר "במציאות לא תהיה לך הזדמנות" ונסה הציעה לו את ידה וריד תפס אותה ונפל שוב "אתה עובר על כל חוק אפשרי ריד, שקיים בדו קרב, מה קרה, ששיינה לא נמצאת אתה לא טורח לעשות רושם" ונסה התחילה להקניט אותו, "מי זאת שיינה" דייל שאל "בת הזוג שלי, אחותה של ונסה, ובת הדודה שלך דייל" ריד ענה ותקף את ונסה, היא מצידה התחילה לתקוף אותו חזק יותר דייל ואני פשוט צפינו איך השניים נלחמים ונסה התייאשה יותר מהר מריד בגלל שהיא התאמנה עם נורי מוקדם יותר הבוקר. "אז שניכם לא הוצאתם מילה מאז ההפסקה האחרונה" היא אמרה כשהתיישבה לידנו ונתנה לכל אחד מאיתנו תפוח ובקבוק מים "אני יודע דבר אחד, כל האגדות שאי פעם סיפרו לי אני מגלה שהן אמיתיות, שכל החיים שלי הם שקר אחד גדול, את הרגשת את זה מנ… ונסה" דייל היה על סף דמעות "היי" לחשתי מתופפת עם ידי על ברכו "גם לי שיקרו" הזכרתי לו "וזה היה נחוץ לשמירה על ביטחונכם" נורי שלא ראיתי אותה כל הבוקר הופיע ונראתה סמוקה ועצבנית במיוחד אמרה את המילים "אמא ואבא שלך שמחים שאת בסדר" נורי שפשפה בחוסר נוחות את ידה הימנית והשמאלית לסירוגין "הם הרגישו את הצריבה אתמול בלילה" נורי אמרה לריד ולונסה כהסבר "מה בנוגע לדניאל, ויל וויק" ריד שאל "הם בסדר, אתה יודע חיים בלעדי כמו שהם עשו במהלך כל הזמן שהייתי באה לביקור" נזכרתי בנסיעות הדחופות של המשפחה שלי, לרוב לענייני עבודה והם היו נעדרים להרבה זמן, אבל נורי נעלמה ליותר מכולם, הייתה פעם שהיא נסעה לעסקים למשך שנה וחצי, "אז לכאן כל הזמן נסעתם" אמרתי כמבינה נורי הנהנה בפיזור נפש "דיברת עם סבתא" ריד שאל נורי החווירה בבת אחת והסתכלה עליו כאילו השתגע "אתה יודע בכלל איזו שיחה מחכה לי, כמה אני עומדת לחטוף על זה שנתתי לאחי הגדול והיקר, ולחברתה הטובה ביותר של אישתו לתת את עצמם בשבי, אתה מצפה ממני להודיע על זה עכשיו" נורי שאלה את ריד ונראתה כאילו גם היא עומדת להתחיל לבכות כל שנייה קטנה שעברה, "תכנית היא לא יודעת את זה" ונסה שאלה כשהיא מצביעה על ידיה "כן היא כבר יודעת" נורי נאנחה והשעינה את ראשה כנגד הקיר ועצמה את עיניה "הבא שידבר או יעשה רעש יצטער שהוא עשה את זה, ומממ מלינה יש לך ספרים בדלת החמישית משמאל במסדרון" נורי אמרה בקול עייף מאוד ונסה הלכה לכיוון ההגאים "כדאי שתלמדו קצת על זה" היא קראה דייל ניגש אליה, ונסה הזכירה לו את סאני כנראה לא בהתנהגותה אלא במראה שלה.
ניגשתי לנורי והתיישבתי לידה "מי זה דניאל" שאלתי אותה "אחיה של אימך ובעלי" נורי ענתה בעניים עצומות "לאמא שלי היו אחים" שאלתי נורי חייכה בהבעה מרירה והנהנה לחיוב "רק אחד, אני ואבא שלך גם בני דודים שלה מדרגה שנייה" היא ציינה, הסתכלתי עליה בהבעה מופתעת "בורנה הגנים רק משתבחים עם הזמן, כל אחד מקבל את הפגמים שלו בעיקר באופי, אבא שלך היה יוצא דופן שהוא היה זקוק למשקפיים, הוא השאיר לך כמה דברים בספריה זה המקום שהוא בילה בו הכי הרבה זמן, כמעט כמוך, רק שדרמיה אהבה יותר לבלות בספריה בגלל המחשבים בניגוד לדייל" התפלאתי על הדמיון ביני לבין אבי, "את דומה לאמא שלך רק במראה מלינה, התכונות שלך כולן של אבא שלך" נורי פתחה את העניים, העניים הכחולות שלה הביעו כנות גמורה כשהיא אמרה את זה, אבל מצד שני היא גם שיקרה לי "אני חושבת שאני אלך לספריה" אמרתי וקמתי מהמקום בו ישבתי, הסתכלתי מסביב הכל היה שחור ולפי מה שהבנתי מכל המספרים אנחנו מתקדמים בקצב ממש מטורף.
הספריה הזאת עצומה, בחיים שלי לא חשבתי שאראה כל כך הרבה ספרים, אפילו בספריה בעיר לא היו כל כך הרבה, מצאתי הרבה חומר על ורנה כמו לדוגמא שהוא קדם להיווצרותו לכדור הארץ, ההיסטוריה של האנשים שם הייתה מוזרה, בגלל גודלו של הכוכב אין בו מדינות אלא רק מדינה אחת הקרויה על שמו, בעבר האנשים שם היו כמו האנשים בכדור הארץ הם נלחמו זה בזה במלחמות האלו כמעט כולם הושמדו והנותרים החליטו להשמיד את כל הנשקים שהיו להם שם ולהתחיל להשתמש במשאב הטבעי העיקרי של ורנה ברקת אבן ירוקה שכשהיא טבעית היא יכולה להיות רבת עוצמה, הכוכב כתודה נתן לנותרים כוחות מיוחדים, ארבעת היסודות, בהתחלה כולם היו בעלי ארבעה אבל בגלל שהם התחילו להילחם בינם לבין עצמם על הזכויות לשלוט הכוכב נתן לצאציהם הבאים רק יסוד אחד והכריח אותם להילחם אחד ליד השני, והדבר הזה נקרא בני זוג, הכוכב "מקדש" את הזוגות האלו ונותן להם את היכולת לאהוב אחד אתת השני, "את יודעת" ונסה הקפיצה אותי "את ודייל בני זוג" ונסה המשיכה כאילו היא רגילה לזה, "אל תדאגי, ורנה יכול להחליט על בני זוג יותר נוראיים ממך ומדייל" ונסה נראתה כאילו היא אוהבת להשתמש בסגנון הזה כאילו זו דרך החיים שלה "כלומר תסתכלי עלי ועל ויל, שני בני נוער שהדבר היחידי המשותף להם זה שהכוכב שלנו גרם לנו להתאהב" ונסה התחילה לברבר "מי זה ויל" שאלתי "גם נורי דיברה עליו" נזכרתי ונסה הנהנה "ויל הוא בן הזוג שלי, בן הדוד שלך ויש לו אחות קטנה בשם ויקטוריה, אבל אל תנסי לקרוא לה ככה תמיד תקראי לה ויק" ונסה אמרה, "רק לידע, יש לי עוד אח קטן, קוראים לו שון, כמו אבא שלי, ומבחינתי הוא יכול להיעלם לנצח" ונסה המשיכה לברבר כל כך הרבה שיצאתי מהספרייה לא רציתי לדעת יותר כלום, הכל נשמע לי כל כך משוגע, לא מציאותי, פתאום נורי נשואה עם שני ילדים, לאמא שלי יש אח ובאופן מפתיע מנ… ונסה נחמדה באופן בלתי רגיל, אבל מצד שני פעם ראשונה בחיים שלי כנראה דיברו איתי אמת ולא שיקרו לי, כנראה שבאמת היה לאנשים אכפת ממני. שהיה אכפת להם מה שאני רוצה לדעת, פתאום געגוע תפס אותי, וזה גרם לי לחשוב האם באמת אני שונאת את אבא כל כך, נכנסתי במהירות לחדר והתחלתי לבכות, לבכות על זה שבזבזתי את החיים שלי בלריב ולא בזה שאני הייתי צריכה לבלות יותר עם אבא משהו שיותר כנראה לא תהיה לי הזדמנות לעשות, על זה שאבא היה צריך לפתור ריבים כל כך מטופשים ביני לבין ריד, מרוב רחמים עצמיים לא שמתי לב באיזה חדר אני נמצאת, החדר עוצב כחדר נורמאלי לגמרי לשני אנשים בוגרים, הייתה שם מיטה זוגית עליה שכבתי הכרית הייתה מכותמת מהדמעות שלי, שתי שידות לילה, על אחת היו מונחים כמה מהעותקים של "שרלוק הולמס", "פיטר פן", "המלך ליר" ועוד כמה ספרים נוספים של ז'ול ורן, הסתכלתי בהפתעה על כמה מהספרים שכשהייתי קטנה אבא הקריא לי, זכרתי כמה פעמים כבר היה נמאס לי לשמוע על הילד המעופף, על הבנות הרעות של המלך, על כל התעלומות ששרלוק הולמס פותר בלי להניד עפעף, על מר פוג שהקיף את העולם בשמונים יום או על אן מאבנולי והרפתקאותיה, המשכתי לבהות בספרים ובלי מחשבה לקחתי את הראשון שבהם, ליטפתי בעדינות את הכריכה של הספר, נזכרת שמדי פעם אבא היה צוחק כשאהיה גדולה ויהיה לי בית משלי תהיה בו גינה וכל הספרים שאנשים לא היו רוצים יותר לקרוא או שלא החזיקו בהם זמן רב אני אקבור בגינה הזאת הדלת נפתחה "חיפשתי אותך" דייל קרא כשהוא נכנס "לא היית איתנו כמעט שש שעות, כבר שמונה בערב ונורי רוצה לדעת מה כדי להכין, לי אישית כבר נמאס מדייסה" הוא ניסה להמשיך "כל מה שעברנו, רק לפני עשרים וארבע שעות ומה שאתה חושב עליו זה אוכל, יש סיכוי שלרגע אחד תשים את הרעב בצד ותחשוב" קולי התחיל לעלות אוקטבות בצורה מטורפת, דייל פשוט בהה בי כשהטחתי בו את כל המטען הריגשי שצברתי במהלך היום, בסוף כל פעם שקורה לי דבר כזה נפלתי לידו על המיטה והבכי התחיל שוב "את מוכנה להפסיק להרוס לי את החולצות" דייל שאל, נתתי לו מכה קטנה על בטנו, הוא היה ליצן, תמיד ידע מה לומר כדי לשפר את מצב רוחם של האנשים סביבו, "בעניים שלך יש אוקיינוס שלם, וכל פעם כשאת מגיעה לנקודת שבירה הוא מתחיל לגעוש ולסבול" דייל המשיך כשהוא מוחה את הדמעות שלי בידו "כשאת בוכה את לא יפה" הוא אמר את המשפט מהשיר המטופש שהוא מצא פעם ביוטיוב, חיבקתי אותו חזק "אל תעלם לי, אתה הדבר היחידי שאני יכולה לקרוא לו עדיין שפוי, דייל" לחשתי לתוך החולצה הרטובה שלו, "אמרתי לך פעם שאני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך" הוא שאל כשהוא לוחש את המילים בתוך אוזני הנדתי בראשי לשלילה דייל מצידו רק הידק את האחיזה שלו בי ונידנד אותי מצד לצד, כמו תינוקת "אני מכיר עוד דרך להשאיר אותך בשפיות" דייל אמר כשהוא מביא לי את אחד הספרים "מסביב לעולם בשמונים יום" קראתי את הכותרת והסתכלתי עליו בשאלה "את יכולה להקריא לי" דייל שאל כשהוא משכיב את שנינו על המיטה כמו ילד קטן שעדיין לא יודע את האותיות זה תמיד קרה, כמו תפקידים דייל היה מגן עלי ושומר עלי כמו אח גדול ומגונן הוא לא היה נותן לאף אחד לפגוע בי או להעליב אותי ואילו אני הייתי דואגת לו כמו אמא, שיכין את כל שיעורי הבית, לעזור לו כשהוא מתקשה, לבשל כשההורים שלנו היו מדברים על כל מיני תקיפות אפשריות שרק עכשיו אני מבינה את האמת שמאחוריהן, וזה לא רק פרי דימיונם של סאני ואבא. אז התחלתי לקרוא לו את הספר, אני חושבת שזו בערך הפעם המאה, אולי החמש מאות שקראתי לדייל את הסיפור הזה, הוא ידע אותו בעל פה, כשהגענו לקטע בו פיליאס פוג מתערב עם מכובדי לונדון במועדון הפסקתי, "למה אתה אף פעם לא מוכן לשמוע שום סיפור אחר דייל, אתה כל הזמן רוצה רק את מסביב לעולם בשמונים יום אף פעם לא משהו אחר" אמרתי לו מהורהרת, "פיליאס פוג הוא מטורף, פספרטו נגרר אחריו לתוך הטירוף שלו עצמו, ואת האמת זה מזכיר לי את שנינו, לא משנה לאן את היית רוצה ללכת הייתי בא איתך בעניים עצומות, את כל כך עדינה שמספיק שמישהו יתנגש בך ויקרא לך מטומטמת או משהו בסגנון את תתחילי לבכות וכשאת מתחילה לבכות אני בקושי יכול לגרום לך להפסיק" הסתכלתי עליו בהפתעה, "מי אתה ומה עשית לחבר הכי טוב שלי" דייל צחק והסתכל בשעון שלו "אני מניח שאנחנו צריכים לחזור לחדר בקרה לארוחת ערב" דייל משך אותי, אדייק גרר אותי אחריו.
כשנכנסנו הכל נראה שונה, במקום כל הכפתורים שהיו שם היו צלחות ועליהם קעריות עם דייסה, מה שדייל התלונן שהוא לא יאכל, ריד נורי וונסה דיברו בינם לבין עצמם על אפשרויות בריחה מסבתא שלי הם החליטו שזה לא יהיה הגיוני לתת לה לדבר איתי ועם דייל עד שאנחנו נהיה בטוחים שלא עובדים עלינו. אנחנו בעצמנו עדיין לא היינו בטוחים כמה מהחיים שלנו היו אמת, עכשיו נראה שחיינו בשקר יותר ממה שחיינו באמת אי פעם האמת היחידה בחיים שלי הייתה הידידות בין אב וסאני אבל לא תיארתי לעצמי שהיא נבעה ממלחמה בין שני כוכבים לא יכולתי להאמין לזה העדפתי לאכול את האוכל הנורא בקפיטריה מאשר להאמין לזה שהם נלחמו אבל קול קטן בראשי התחיל לומר 'איך היית מסבירה את כל הצלקות, שעיטרו את הידיים הרגליים ובערך כל אזור בגוף שלהם' כמעט כמו סימנים אבל אילו כלי נשק היו גורמים לכל זה. המחשבות התרוצצו לי כל כך בראש עד שדייל אמר "מלינה את יכולה לסתום" הוא כמעט צעק "ברצינות זה הופך להיות מטרד" הסתכלתי עלי בשאלה וככה גם האחרים "דייל, מלינה לא אמרה כלום במשך כל הארוחה" ונסה ציינה לו את העובדה הזאת ריד ונורי התחילו להיראות נרגשים "תחשוב על מספר בין אחד למאה" ריד הורה לדייל "מלינה תגידי לנו מה הוא חושב" הסתכלתי על ריד ואז על דייל "אין מצב שהיא תגלה, 64" דייל אמר "מה המספר" ריד שאל נרגש לגמרי "שישים וארבע דייל כרגע אמר את זה" ריד הסתכל עלי כאילו הוא מצא יהלום בגודל של כדור ביליארד "זאת תקשורת בין שני בני זוג, וגם היא תקשורת שלא נראתה מאות שנים" נורי שמה דגש על המאות. שנאתי להיות מיוחדת, ובמיוחד להיות במרכז תשומת הלב, 'הצילו' צעקתי במחשבותיי, לא ידעתי מה לעשות, דייל הסתובב בהבאה של הלם "את חשבת על זה עכשיו" הוא שאל, בחוסר אמון מוחלט פחדתי מאוד זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.
סכינים, לחימה פרצופים, הצרחות שלי מילאו את החדר החזקתי את הגוף שלי באזור הצלעות פחדתי להישבר, להתפרק מול כל האנשים האהובים עלי "מלינה את בסדר" דייל שאל כשניסה להרגיע אותי את הדמעות שלי כבר אי אפשר היה לעצור הרגשתי נורא "הכל באשמתי, אם לא הייתי חוזרת בשביל הקופסא"… אמרתי בין יפחה ליפחה "מל זאת לא אשמתך" דייל אמר כשהוא משתמש בכינוי ששנאתי כל כך. "הם החליטו להקריב את עצמם" תהיתי איך הוא נשאר חזק ולא התחיל לבכות כמוני הוא היה קשור מאוד לסאני יותר ממה שאני הייתי קשורה לאבא שלי "אני רוצה לבכות מל, אני פשוט צריך להיות חזק בשבילך" הרגשתי חום קל על הראש שלי והתפלאתי שהוא בוכה איתי "אתה אנושי יותר ככה דייל" לי לא נראה שהוא מסכים איתי ובשבילו לבכות זה סימן שלחולשה אבל אני ידעתי כמה הוא צריך להתפרק גם באותו הרגע "את יודעת תמיד קינאתי בך שאת לא מצליחה לשלוט על הדמעות שלך".
הימים בספינה התנהלו בערך באותו האופן תהיתי האם ככה החיים בורנה מתנהלים וכששאלתי את נורי לגבי זה היא חייכה ואמרה "תדמייני את כל ניו יורק מתפזרת על שטח פנים של כוכב אחד, כל הקניונים, המרכולים, כל דבר שהיית רגילה אליו חוץ מכלי הנשק שיש בכדור הארץ קיים גם בורנה, וגם הטכנולוגיה קצת יותר מתוחכמת ומתפתחת" הייתה לי תחושה שהטכנולוגיה שם מתפתחת הרבה יותר מהר ממה שהטכנווגיה בכדור הארץ, ביום השלישי שלנו כשונסה ראתה את האייפוד של דייל היא שאלה איך אפשר להסתדר עם טכנולוגיה של שנות השישים. ביום החמישה עשר בתוך החללית הזאת התחלנו לראות קצוות לחיים, לוויינים וספינות חלל ליד הירח שכנראה היה שייך לורנה, דייל התחיל להשתגע זכרתי את זה שסאני תמיד צחקה שהוא היפוראקטבי כמו אבא שלו ומרוב שעמום הוא התחיל לזרוק את כדור הבייסבול שלא על הקירות עד שהוא שבר ארגטל שנורי אהבה וקיבל הרבה הטפות מוסר על הראש שלו אני התחלתי לקרוא את כל הספרים שמצאתי בחדר ההוא אפילו העותקים שהיו לי הם העותקים המקוריים של אבא וכמובן הייתה את הקופסא, לנורי היו תמונות עדכניות יותר של בני המשפחה האחרים כגון דניאל, שון ומלאני לפי מה שונסה סיפרה ולפי מהשנורי אמרה, שון ומלאני נשואים הכי הרבה זמן מכולם, בתם הבכורה שיינה היא בת הזוג של אחי הגדול וקטנה ממנו בחצי שנה , שון הוא אחיה של סאני ומלאני היא אחותו של אביו של דייל ג'ק, הצריבה שהייתה על ידי התחילה להתרפא הפצע כבר הגליד אבל היה ברור שתהיה לי ממנו צלקת רצינית נורי שמה לב שבהיתי בצלקת החדשה "זה קרה לנו כשדרמיה וג'ק נלקחו בשבי ועכשיו זאת הפעם השלישית והרביעית שזה קורה" נורי הפשילה את שרווליה והראתה לי שתי צלקות בכל יד שתיים מהן טריות כמו שלי, "הצלקת של דרמיה" היא הצביעה על הראשונה ביד השמאלית "הצלקת של ג'ק" היא הצביעה על הצלקת השנייה ביד ימין "הצלקת של מרסיאן" הצלקת הראשונה ביד ימין "והצלקת של סאני" הצלקת השנייה מצד שמאל, נורי חייכה אלי בנעימות" הכל יהיה בסדר, את תראי" היא הסכלה עלי "נורי אני חושב שאת צריכה לראות את זה" ריד קרא בקול מבוהל