שרלוט הולמס וג׳ניפר ווטסון ספר ראשון- פרק 1 טפטים, וורדים ואחוזה חלק א׳

פרק 1:

קרני השמש הזורחת במלואה, הן אלה שהעירו אותי. הן עברו דרך הווילון האדום אשר הסתיר חלקית את החלון ואת המראה שאליו יוצא, אל בית השכנים. והשלט האדום עם המילים ״נמכר״ על הגדר של הבית.
לקחתי את האייפון שלי ובדקתי מה השעה. שמונה… יש לי עוד מספיק זמן ללכת לוואטון האוס
אמרתי לעצמי. אני גרה בעיר קטנה הרירית לא רחוק מלונדון, אין פה הרבה דברים לעשות אבל יש פה דבר אחד וואטון האוס או אחוזת וואטון… זו אחוזה שברון אחד נתן לבתו במאה ה-18. אבל לאחר זמן קצר היא מתה מהתקפת לב כאשר הייתה רק בת 21, אומרים שהיא מתה מכיוון שראתה רוח רפאים של אמה. ולפני זה היא החביאה את כל האוצרות שלה ושל משפחתה, ועד עכשיו אף אחד לא מצא אותם…
לאחר נתוק מוחלט לעולם המציאותי וטרנס למחשבות העמוקות שלי קמתי ממטתי וסידרתי את השער הבלונדיני- ג׳ינג׳י שלי וזרקתי על עצמי את מה שבא מתחת ליד ולאחר זמן קצר יצאתי מחדרי המואר בקרני השמש.
הדלת שמול החדר שלי היא של אחי ג׳יי. פתחתי בה חריץ וראיתי אותו שוכב במיטה המבולגנת שלו ושקיות צ׳יפס שהיו זרוקות בכל מקום וחדרו שכמו כל פעם היה מבולגן לגמריי.
אחי ג׳יקוב או ג׳יי בן 19 והחבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד תמיד עשינו כל דבר ביחד ואף פעם לא נטשנו אחד את השני.כשיצאתי מחדרו ועמדתי במסדרון קול צרוד וישנוני בקע מחדרו:״ לאן את הולכת מפלצת?״ הוא שאל, שמחתי שהוא התעורר ונכנסתי במהירות לחדרו והסתכלתי עליו במבט שמסביר הכל…
״אהה טוב, אבל לפני שאת הולכת תפתחי את המגירה השנייה של השידה שלי״ התחלתי לנוע לעבר השידה שלו כשפתחתי את המגירה למלוא תדהמתי מצאתי שם וורד אדומה רעננה, שהיה נראה שנקתפה רק הרגע.
״למה זה?״ הסתכלתי עליו במבט שואל.
״תעבירי את זה לאליזבת״ הוא אמר צונח בחזרה למיטתו.
יצאתי מחדרו בשקט, אליזבת זו החברה שלו…לשעבר לפני שנתיים היא נעלמה באחוזת וואטון, אף אחד לא יודע איך. אבל אומרים שהיא התאבדה ומישהו החביא את הגופה…
יצאתי בשקט מדלת הכניסה לבית והתחלתי ללכת לעבר הגבעה שבקצה העיר.
הבוקר היה שקט שום מכונית לא נסעה ורק חתולי רחוב לפעמים מציצים פה ושם, כסוף סוף ראיתי את ההריסות העיינים שלי התחילו לדמוע הזכרונות יותר מדי חזקים, אליזבת הייתה החברה הכי טובה שלי והיה לי קשה לאבד אותה בדרך הזאת… אבל לא! זה עבר אני צריכה להתמודד אמרתי לעצמי לקחתי נשימה והתחלתי לעלות לעבר ההריסות בעודי אוחזת בוורד האדומה והמושלמת.
נכנסתי להריסות, חלק מהקירות עדיין עמדו שם והחזיקו מעמד והטפטים הוורודים והקרועים עדיין היו שם חלק מהשולחנות, השידות, המצעים וחלק מאוד גדול מהרהטים עמדו שם לא פגיעים. ועוד חמישים וורדים שכבר ממזמן נבלו, וכולם ממני ומג׳יי.
״אני רואה שגם את מצאת משהו מיוחד בהריסות האלו״ לפתע שמעתי את הקול הזה זה היה קול נשי, אי אפשר לומר עדין אלה הוא היה חזק ומלא ביטחון. הסתובבתי במהירות וראיתי נערה כל-שהיא היה לה שער שחור כמו החושך ועייניה היו זהובות-חומות היא לבשה מלמלה סגולה יפייפה.
״אההה, טוב… אני… אהההה….״ התחלתי לגמגם במקום לדבר.
״אני מאוד קשורה למקום הזה…״ השתתקתי וכשנזכרתי באליזבת דמעות התחילו לזלוג במורד פניי.
״אני מאוד מצטערת על מה שקרה איתה, אבל תזכרי רק אומרים את זה״ אני לא יודעת איך ומאיפה היא יודעת על זה אבל זה עזר לי, היא התקרבה אליי לתת לי חיבוק, אבל נרתעתי…
״אני מצטערת, לא הצגתי את עצמי קוראים לי שרלוט הולמס״