שתיים זה תמיד ביחד-פרק 20:

~~ כעבור חודש ~~
נקודת מבט של דני:
עבר חודש, חודש מושלם עם רזי ברווזי המדהים שלי!!! כן, ככה אני קוראת לו… :-)
וכשאני אומרת מדהים אני באמת מתכוונת לזה, הוא תומך בי, שומר עליי, מפתיע אותי, והכי הכי מצחיק אותי!
הגעתי מוקדם בבוקר לסטודיו, אה שכחתי לספר לכם…אני רוקדת בסטודיו שלי לריקוד מגיל 7, ריקוד זה החיים שלי, דרך ריקוד אפשר להעביר הכול בלי קול, אני נושמת את זה, באמת שזו דרך חיים בשבילי!
אני אוהבת להיות בסטודיו לבד, להפעיל מוזיקה ולהתחיל לרקוד. אבל הבוקר הזה, ממש לא הולך להיות כזה. עוד שבוע הפרימיירה שלי ואנחנו בשיא הלחץ, אז עדי המורה שלנו קבעה איתנו מוקדם מאוד בבוקר להתחיל חזרות.
"בוקר טוב גם לך דניאל" עדי אמרה כשנכנסתי, כולם היו בעמדות שלהם והפסיקה את המוזיקה באמצע.
שיט, איחרתי. "עדי אני מצטערת, השעון שלי הוא לא צלצל ו…" פיהקתי. השעה הייתה שש בבוקר אני חושבת שבחיים לא הייתי ערה בשעה כזאת.
"זה בסדר" היא קטעה אותי. "לכי לעמדה שלך ונתחיל….שלוש שתיים אחת ו…." היא הפעילה את המוזיקה והתחלנו. עם הזמן העייפות שלי עברה והייתי חדורת מטרה. יש לנו רק עוד שבוע, ובתור אחת שמובילה את הקבוצה אני צריכה להשקיע את כל כולי.
השעה הייתה 2 בצהריים. לא שמתי לב איך הזמן עף ועדי שיחררה אותנו לחצי שעה של הפסקה. הלכתי לאכול, כמובן.
הדלקתי את האייפון וראיתי הודעה מרז.
'שובבני קטני, איפה את? אני מת לראות אותך…'חחחחחחח הוא מחזיר לי על הרז ברווזי וקורא לי דני שובבני, לא סבלתי את דני שובבני הזה!!
'חחחחחחח ברווזיייי שלי, אני בחזרות בסטודיו מה שנראה לי עומד להיות ארוך' שלחתי לו.
הוא שלח לי סמיילי עצוב.
'מצטערת, אפשר לדחות את זה למחר?'
'בטח, אין בעיה. רק עד איזה שעה תהיי שם בדיוק?' הוא שאל.
'אמממ..אין לי מושג. אני חושבת שעד 8 בערך.'
'סבבה אני אני לא אפריע לך נדבר מחר, תהני אוהב אותך♡' הוא שלח ויצא מהווצאפ אחרי שנייה.
או קיי.
סיימתי לאכול וחזרתי לסטודיו, המשכנו בחזרות. סיימנו בשעה 9 וחצי בסוף והייתי גמורה. דנה הקפיצה אותי הביתה.
"אין עלייך יפה שלי, תודה על ההקפצה" חיבקתי אותה וירדתי.
"בשביל זה יש חברות!" היא נופפה לי לשלום ויצאה משביל הכניסה והמשיכה בנסיעה. נכנסתי הביתה עייפה כל כך, זרקתי את התיק בסלון ועליתי ישר להתקלח. אחרי מקלחת ארוכה יצאתי ולבשתי פיג'מה, ושמתי קרם גוף, הסתרקתי ונכנסתי לחדר. פתחתי את הדלת ו….האור היה כבוי.
היו נרות דולקים על הרצפה, 'לדניאל' היא כתוב. מה? הלכתי לאט על קצות האצבעות והתקרבתי למיטה.
היתה עליה שקית. הסתכלתי בשקית והוצאתי ממנה שני שלושה קופסאות. לקחתי קופסה אחת ופתחתי אותה לאט, שרשרת זהב עדינה ויפה וזוג עגילים מהממים. וואו. פותחת קופסה שנייה, יותר קטנה, טבעת זהב עם אבן שחורה. הווווו. נאנחתי. אני מכורה לטבעות. נשארה הקופסה השלישית הכי קטנה. פתחתי אותה בעדינות והיה שם פתק. 'תסתכלי מהחלון'. מחיתי את הדמעות מעיניי והתקדמתי אל החלון, הסתכלתי ולא ראיתי אף אחד. הסתכלתי שוב. אין כלום. ירדתי למטה ויצאתי לחצר. ראיתי את רז מחכה ומסתכל על החלון של החדר של מתן.
"רז?" אמרתי.
"ד…דניאל? מה מה את עושה פה? לא קראת את הפתק?!" הוא שאל לא מבין.
"קראתי. אבל מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"מחכה שתסתכלי עליי מהחלון.." הוא ענה.
התפרצתי בצחוק. הבנתי. "זה החדר של מתן." אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק.
הוא צחק גם. "חחחחחחחחחחח וואלה? טעות שלי." הוא אמר.
כשהתנתקנו שאלתי אותו:"מה זה? מה זה היה כל זה?".
הוא קירב אותי אליו, "אז, ליום החודש שלנו….רציתי להודות בפנייך על שאת קיימת, על זה שאת פשוט דניאל, על זה שהצחוק שלך מצחיק אותי יותר מכל דבר אחר, על זה שאת מיוחדת בדרך שלך, על זה שאני יכול לסמוך עלייך בעיניים עצומות, ועל זה שלימדת אותי לאהוב אותך….." הוא הסתכל לי בעיניים "אני אוהב אותך שובבני" הוא חייך, חייכתי גם וכן, גם הדמעות התחילו לרדת. "אפילו את הדמעות שלך אני אוהב!!!!!" הוא רכן אליי ונישק אותי. כשהתנתקנו, הרגשתי חרא…הוא השקיע יום שלם בשבילי ואני הייתי צריכה להיות איתו היום, ובמקום זה….לא הייתי.
"מה יש?" הוא שאל…מלטף את לחיי.
הוא מחה את הדמעות שלי, "מה…" הוא אמר.
"לא, זה פשוט, אתה השקעת וחשבת ועשית ואני….אני לא עשיתי בשבי…" התחלתי להגיד והוא קטע אותי וחייך. "היי..היי..סתכלי עליי" הוא הרים לי תראש. "לזה אין לך מה לדאוג בכלל….יש לנו את כל החיים להיות ביחד" הוא אמר והרגיע אותי קצת עם המילים שלו.
"בסדר? עכשיו תלכי לנוח..את בטח עייפה מכל היום הזה, תהיי רגועה….הכול בסדר." חיבקתי אותו. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו ונישקתי אותו. "תודה רבה על הכול" אמרתי ועליתי לחדר. ראיתי זר פרחים על המיטה, כנראה שלא הבחנתי בו קודם. קראתי את הפתק שהיה לידו:
'לאישה שלי…
מישהי חכמה אמרה לי פעם: "אהבה לא נמדדת בזמן."
תודה על האור שהכנסת לי בזמן כל כך קצר.
אוהב אותך.
רז.'