"שתיקה"- פרק 11

"אני ורוי ל.א זוג" צעקתי והמשכתי, "ולא נהיה זוג, בחיים אוקי?. אני לא אוהבת אותו בכלל אז בבקשה תעזבו אותי" צעקתי, והסתכלתי על המבטים המודאגים והמבוישים של כולם,
"מה" מלמלתי בלחש והסתובבתי אל הדלת.
רציתי להעלם מרוב בושה,
רוי פשוט עמד שם, הוא לא היה נראה מרוצה.
"כן, הזמנו גם את רוי" בר לחשה.
עמדתי שם מולו קפואה, חסרת מילים, מלאת בושה,כאב, ואני לא אשקר, הוא באמת מוצא חן בעיניי..
–
"רוי" מלמלתי. הבטתי בעיניו, בעיניו שנראו כל כך שבורות.
השפלתי את מבטי, לא ידעתי מה להגיד כדי שהמצב לא יחמיר.
שתקתי, חיכיתי לתגובה שלו, אבל הוא רק השפיל את מבטו אל הרצפה והלך.
"עכשיו אתם מרוצים?" צעקתי תוך כדי שדמעות קטנות את פניי מלטפות,
"אני, אני מצטערת לוס" בר לחשה, "פשוט תשכחו מזה", מלמלתי ורצתי אחרי רוי.

"רוי" צעקתי. "בבקשה רוי תקשיב לי", המשכתי לצעוק ולרוץ,
"מה" הוא לחש והסתובב אלי, "אני מצטערת", צעקתי.
היינו רחוקים, עצובים, שבורים , הרוסים ולעזאזל בגלל מה? בגלל שאני טיפשה..
"אין לך על מה להצטער" הוא התקרב, "אני צריכה להצטער, אני לא התכוונתי להגי-", רוי קטע אותי,
"לא", הוא נשך את שפתיו והתקרב,
"מה לא, רוי בבקשה אני הייתי טיפשה, הם הכעיסו אותי" גמגמתי בזמן שהדמעות חונקות אותי,
"אני הטיפש היחיד פה", הוא משך בכתפיו, "מה?" שאלתי בבלבול,
"הרי מה חשבתי לעצמי שאני באמת יכול להיות ידיד שלך", הוא צעק והתקרב אלי עוד יותר,
"למה אתה אומר ככה" לחשתי, והשפלתי את מבטי, "כי אני לא טיפוס כזה", הוא עצם את עיניו בחוזקה, נשימותיו נפלו על צווארי, הרגשתי כל כך אבודה.
(נקודת מבט רוי)
"איזה טיפוס?", לוס שאלה בלחש, והרימה את מבטה אלי.
"טיפוס שקרן", לחשתי והתרחקתי ממנה, "מה?", היא הסתכלה עלי במבט מלא כאב, מבט כזה שגרם לי לרצות לרוץ ולחבק אותה, להגיד לה שאני מצטער, להגיד לה שאני אוהב, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרוס בגלל מישהי.. ולחשוב שאני בקושי מכיר אותה.
"אתה אומרת שאני שקרנית, אני פשוט לא מאמינה", חיוך קטן, מאולץ ושבור נמרח על פנייה שהספיקו להירטב מדמעות,
"את שיקרת, את אמרת שכייף לך איתי, שאת באמת-", "לא שיקרתי", היא ניגבה את דמעותיה הקטנות.
"אני מצטער, אבל זה לא נראה לי משהו אחר", משכתי בכתפיי והלכתי משם כמו מטומטם.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מהבחורים האלה שישאירו בחורה לבד בוכה, רק המחשבה מגעילה אותי.
אבל הייתי כל כך הרוס, וכן, זה נכון שזה לא נשמע כל כך גברי, זה לא שאכפת לי מה אומרים עלי,
אבל הכאב התפשט בתוכי, גרם לי להתנהג כמו אגואיסט מטומטם שעזב אותה שם לבד בוכה.
"רוי", היא צעקה, ואני המשכתי ללכת, מתעלם לגמרי מהמחשבה שאולי היא צריכה, רוצה אותי שם ליידה.
–
(נקודת מבט לוס)
"לוס אני כל כך מצטערת" בר לחשה ברגע שנכנסתי אל החדר החשוך,
"פשוט תשכחי מזה, מסתבר שהוא סתם..", לחשתי ונכנסתי אל תוך מיטתי הקרה.
"לילה טוב" בר לחשה שוב אחרי שתיקה קצרה.
–
"הי לוס" אמבר נתנה לי מכות קטנות על הגב, "מה" מלמלתי ושפשפתי את עיניי,
"היום את לומדת" היא צרחה, אני התעלמתי לגמרי והבטתי בחדר שהיה ריק.
"איפה כולם?" שאלתי בבלבול, "הן יצאו מוקדם לשעת אפס, אבל אנחנו מתחילות בשמונה ורבע אז יאלה תרימי את עצמך מהמיטה ותיכנסי להתלבש" אמבר צרחה והקימה אותי בכוח מהמיטה.
–
"אז ככה פה אני יושבת", אמבר דיברה ודיברה בזמן שנכנסו אל הכיתה,
באמת שאני לא כזאת בדרך כלל, אבל פשוט לא הקשתי אל מה שהיא אמרה. עיניי חיפשו את רוי, שוב לנסות לדבר איתו, להסביר לו, שכל זה טעות.
–
"לוס", שמעתי קול לא מוכר שצועק מאחורי..