תאומים (1/3)

אזהרה!!!: הסיפור הזה עלול להיות קשה מאוד לאנשים שיש להם פחד מלשמוע על עינויים ורציחות. אני עצמי מזדעזע ממה שכתבתי אבל מצאתי לנכון לפרסם את זה כיוון שלדעתי מי ש"ישרוד" את הסיפור יוכל ללמוד ואולי גם להנות מהסיפור.

רקע מקדים:
השנה הייתה 1943. יוהן היה נחות לכל הדעות. יהודי קטן ומסריח מקרקוב. יוהן נולד בגרמניה אך משפחתו עברו לפולין 12 שנים לפני פרוץ המלחמה. המלחמה שמשנה הכל.
יוהן נלקח לאושוויץ יחד עם אמו ואחיו התאום פרדריק. הוא היה יכול לקבל יחס חם מאוד אילולא היה יהודי. הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות. אמו של יוהן ידעה טוב מאוד מה יקרה באושוויץ, היא פחדה שיעשו עליו ניסויים ופחדה עליו. היא ידעה שישלחו אותה למוות.
…
יוהן החזיק את ידו של פרדריק בעוצמה רבה. בפתח המחנה עמד איש לבוש מדים. הוא סימן לכל היהודים ימינה ושמאלה. היד של פרדריק הפכה את ידו של יוהן לאדומה יותר ויותר מעוצמת הלחיצה.
יוהן התקדם עם אמו.
"אל תדאגו" היא לחשה להם "זה רק עבודה".
יוהן הסתכל בו. הו פתאום האמין שיש תקווה. האיש ההוא היה נראה נחמד מאוד. מטופח מאוד. היה לו גם רווח קטן בין השיניים. רווח שנראה עליו טוב. שמאלה הוא סימן לאמא של יוהן.
פרדריק ויוהן התקדמו קדימה. יוהן התפלל בעומק ליבו שישלח שמאלה עם אמו.
חיוכו של האיש היה רחב מאוד. הוא היה נראה מרוצה.
הוא סימן ליוהן ופרדריק ימינה. הלב של יוהן נפל לרצפה. "אמא!" צרח יוהן.
"לא יוהן!, לך לשם!" היא אמרה לו "אנחנו עוד נתראה".
"אמא!" צרח פרדריק "אמא!!".
אמם בכתה וגם הם בכו.
…
יוהן ופרדריק שמו לב לכך שכל האנשים המובלים בכיוונם הם נערים או ילדים וכולם תאומים. לרובם היו שיער בלונדיני ו/או עיניים כחולות. יוהן הזיע מלחץ.
הכניסו כל אחד מהם לכלובים מבודדים.
"אני לא בעל חיים, תוציאו אותי!" צעק יוהן. הוא היה לחוץ, הוא היה המום, הוא היה מופתע והוא היה מבולבל כל כך. הוא שמע צרחות ופחדים.
"אתה לא בעל חיים, אתה נחות מזה" אמר לו איש אחד בפולנית וסגר עליו את הכלוב.
"אתה נחות עוד יותר!" צרח יוהן. הייתה לו נטייה להיות מאוד גס רוח כשהוא לחוץ.
"חוצפן, אני אוהב את האנרגייה שלך, אני אדאג שאתה תהיה הראשון למות" אמר הסוהר.
יוהן נאבק בדמעות שלו. הוא לא יכול לבכות ולהפגין חולשה אבל הוא עמד למות גם ככה. פרדריק שלח אליו מבט. המבטים שלהם הצטלבו ויוהן הרגיש קור עז בבטן.
…
"מה יש לנו כאן" אמר אותו אחד שעשה את הסלקציה שהם רק נכנסו פנימה.
יוהן היה קשור לכיסא. פרדריק היה מימינו. "מעניין" אמר האיש.
על מזוודת הרופאים השחורה שלו היה רשום שם – יוזף מנגלה.
"שחרר אותי, חלאה" צעק עליו יוהן.
"כמה אנרגיות" אמר מנגלה "חבל שאני צריך לסתום את הפה הזה".
הוא דיבר בקול חסר רחמים.
"מה אתה רוצה לעשות לי?, אפשר לדעת לפני שאני מת?" שאל יוהן.
יוהן ידע שהוא עומד למות ולכן לא היה אכפת לו להגיד מה שבא לו. יוהן היה מבורך בברכת החכמה. הוא היה יותר מסתם מחונן. מחונן על. הוא ואחיו פרדריק תמיד נחשבו לעילוי. כבר עכשיו היה ליוהן יותר ידע מלמרצה בפיזיקה.
"לא כל כך מהר, קצת ניסויים" אמר מנגלה. הוא חיפש חומר במזוודה שלו. לבסוף הוא שלף בקבוקון קטן והתקדם לפרדריק. הוא טפטף לו כמה טיפות לעיניים.
פרדריק צרח כאילו הוא עולה באש. מנגלה ניסה לפתוח לו את העין אבל פרדריק עצם אותה בעוצמה גבוהה מאוד.
"מה עשית?!" שאל פרדריק תוך כדי יללות.
"מעולם לא נתקלתי בשני ילדים כמוכם, כולם תמיד צרחו ובכו" אמר מנגלה לעצמו אבל יוהן שמע.
"למה שפכת לו את זה לעין?" שאל יוהן.
"אולי מגיע לכם לדעת" אמר מנגלה וניצוץ מרושע הבזיק בעינו.
הוא פתח את העין של פרדריק. זה היה מחזה מזעזע. כל העין שלו דיממה לחלוטין. האישון שלו נשפך החוצה. הוא כבר לא היה עגול. העין שלו הפכה לכחולה משפיכת האישון.
"אתה מסוגל לראות?" שאל מנגלה.
"לא" אמר פרדריק. הוא עדיין בכה.
"מה הידע שלך ברפואה?" שאל מנגלה את יוהן.
"תלוי" אמר יוהן בחשש.
מנגלה הרהר קצת.
"יש לי את הפתרון המושלם" הוא אמר.