תווים פרק 7

פרק 7:
"איך אני אמורה לוותר עליהם? הם האנשים היחידים שאני מכירה.." "את לא חייבת לוותר על מישהו שאת מכירה", "אבל איך אוכל לגזול את חייהם של זרים חפים מפשע?", "אני לא יודעת" אמרה האחות בתנועת ראש לחוצה, "כל מה שאת צריכה בנתיים זה להרוג את תו מי..אבל את חייבת לעשות את זה מהר לפני שהוא יגלה שאת יודעת את המידע הזה, הוא דאג שלא תדעי."
"איך אני אמורה להרוג אותו? איפה? מתי?", "יום שלישי בחצות", "יום שלישי" הסתכלתי בשעוני "זה מחר!" האחות המסתורית הנהנה ורצה בחזרה לבית החולים לעבוד..

~נקודת המבט של רון~
הלכתי לסוג של חורשת עצים אפלולית עם עצים כהים יותר מן החושך השורר בחוץ בשעות הליל..
התיישבתי מול העץ המתנשא לגבהים והתחלתי לשאול אותו שאלות לגבי החיים שלי, של סול, של כרמלה ושל דיוויד..
שמעתי מאחורי צעדים, הסתובבתי וראיתי דמות אדם, הדמות תקפה אותי והשליכה אותי על הרצפה בחוזקה. הסתכלתי לתוך עיניה השחורות, כל העולם נעשה חשוך פתאום..

~נקודת המבט של סול~
עצמתי עיניים וניסיתי להרדם כדי שאוכל להפגש עם תו מי ולחרוץ את גורלי או גורלו..
כשפתחתי את עיני הייתה מולי טירה אדומה ענקית שעל דלת העץ שלה היה כתוב את המילה "מי", נכנסתי בשקט בשקט לתוך הטירה וראיתי את רון קשור לכסא עם מטפחת קשורה לפיו מנסה לצעוק כל מיני מילים, רצתי לכיוונו והתרתי את המטפחת מפיו, "תברחי מפה סול! לכי! תתחבאי לפני שהוא יבוא! סול לכי!" אמר בלחש, הוא ניסה לדחוף אותי משם אך ידיו ורגליו היו עדיין קשורות לכסא, "איני הולכת מפה בלעדיך", הוא חייך חיוך קלוש של תודה ומיד הבעת פניו חזרה להיות מפוחדת, "רון? רון מה קרה? ספר לי?" הוא הרכין את ראשו, התרחקתי ממנו,גבי נתקל במשהו וראיתי את התו מי מחייך מאחורי, הוא הרים את ידו וכבר הייתי באויר, "את מרגישה את הכוח של התווים זורם לי בעורקים? אה, תו סול?!" ניסיתי לשחרר את לפיתתו הבלתי נראית מצווארי, עד שהבנתי, לתווים יש כוחות? גם לי יש? חייכתי אליו חיוך מרושע ונקפתי את אצבעי לעברו, הוא נפל על הרצפה והתחיל לצרוח, נחתתי על הרצפה בניתור קליל, "לא רק לך יש כוחות, אה תו מי?", חייכתי אליו, הוא התפתל על הרצפה בכאבים..

התחלתי לרחם על התו, לא לא לא אסור לרחם עליו! הוא כנראה שם לב שאני מרחמת עליו כי הוא נעמד על רגליו, העיף אותי רחוק ממנו והרים את רון באויר, אני די בטוחה שבלפיתה יותר חזקה מאשר הלפיתה שבה תפס אותי,

"רון! לא!!" צרחתי, "הנה החבר שלך מתוקה? תלוי לו פה באויר? אוי מסכנון" הרגשתי כאילו דמי עולה באש, רציתי פשוט לצרוח עליו, קמתי בחזרה על רגלי והרמתי את שתי ידי באויר, רון נפל מן התקרה אל הרצפה בקול נפץ חזק, ותו מי היה תלוי באויר ממש גבוה, נראה כאילו הוא חונק את עצמו..
תו מי עצם את עיניו ונעלם, מן הצללים נכנסו הרבה אנשים עם חיוכים על פניהם, הם נגשו אלי ואמרו "תודה רבה תו סול אנחנו חייבים לך! אנחנו שלחנו את בתו של אמרלק" ועוד הרבה תודות נשמעו ברקע, עד שילד קטן התקרב אלי ולחש "אני תו סי, אני התו שיכול להגשים חלומות, בגלל שהצלת את חיי אני חייב לפחות להגשים לך חלום אחד" הוא חייך, לקחתי אותו לפינה רחוק מכל התוים שהתחילו לחגוג, "אתה תו ממש נחמד, אתה שונה, זה טוב", "כל תו מת בתקופה שלו, התו מי ייצר שיקוי שעזר לו להשאר בחיים כל עוד התוים האחרים עוד לא נולדו, או מתו",הוא האיש הראשון שנולד כתו, אני נהרגתי במאה ה-18, את מאמינה?" "וואו, יש לי בקשה קטנה, פצפונת", "ומהי?" "אני לא רוצה להיות אדון התוים, אני רוצה שאמרלק יהיה לו הכי מגיע ואני מבקשת שלא אצטרך לגזול חיים", התו הנהן בראשו, נקש באצבעותיו, התעוררתי על ספסל שרון יושב לידי, חייכתי אליו והוא אלי, התחבקנו,

סוף סוף אני אוכל באמת להתחיל לחיות..