תווים 2

פרק 2:
ציינתי שאני משותקת מן המותניים ומטה?

אבא שלי עזר לי לעבור מן המיטה אל הכסא החורק המעצבן, התכוננתי לעוד יום משפיל ומלא זעם, אני ממש בטוחה שיהיו לי עוד התקפות כעס זעם או איך שאני לא אבחר לקרוא להן בסוף היום…

~מכונית~
הרמתי את עצמי מן הכסא אל המושב, הנחתי את האוזניות על אוזני ושמתי מוזיקה קלאסית עדינה, אני כבר לא זוכרת אם זה היה של מוצרט או בטהובן, העיקר ששקעתי לתוך התווים.
"סול?" הסתובב אלי אבי, דייויד, ההורים שלו נטשו אותו בתחנת רכבת בגיל 3, כן זה אבא שלי, "כן אבא?"
"את לא צריכה להלחץ מן בית ספרך החדש, אני בטוח שהוא יהיה בדיוק בשבילך, יש רמפות בשביל הכסא, הכל מותאם בשבילך","נכון" הוסיפה אמי כרמלה עם שיערה הג'ינג'י האסוף לפקעת, עם חיוכה הגדול שתמיד צבוע באודם אדמדם שגורם לי לחשוב -כמה זמן לוקח לה למרוח אותו בבוקר על שפתיה?-
מה שהכי מעצבן אותי בהורים שלי הם חושבים שבגלל שאני חצי משותקת, אני מאוד שברירית ואם ייגעו בי אני אתנפץ על הרצפה למליוני רסיסים קטנים של זכוכית, זה ממש לא נכון!

הכל בגלל התאונה שקרתה כשהייתי ממש קטנה, אני אפילו לא זוכרת איפה התרחשה ואיך? ולמה? מה שאני יודעת, זה שהחלון התפוצץ למליוני רסיסים שחדרו לתוך עורי הלבקן, ושתקו את רגלי הקטנות, כריות אוויר התנפחו, אמבולנס נשמע ברקע ורק אני שוכבת על הרצפה ללא מודע מה הולך להיות עם החיים שלי בעתיד.

שמי הוא סול מורגן, על שם סבי סול, לא הכרתי אותו, כל מה שאני יודעת זה שהוא היה מלחין מפורסם והחלטתי ללכת בדרכיו, אני מנסה לשפר את יכולותי במוסיקה.
אני לבקנית כפי שניחשתם, משותקת מן הרגליים ומטה, חסרת חברים, תולעת ספרים ומכורה לקלאסיקות כמו ארבע העונות של ויוואלדי.

ירדתי מן המכונית נאבקת עם הכסא גלגלים, אבי ואמי שלחו אלי פרצופים מודאגים אשר היו דבוקים לשמשה של המכונית כדי לראות אם אני בסדר.

התגלגלתי במעלה הרמפה, מנסה תוך כדי התגלגלות לא להפיל את התיק הכבד שלי המלא בדפים מלאים בתווים.
פתאום הרגשתי דחיפה קלה, הסבתי ראשי לאחור וראתי נער גבוה עם שיער שחור ועיניים כחולות, הוא אמר : "ראיתי שהיית זקוקה לדחיפה קטנה", חייכתי אליו, "תודה", שמו היה רון, מאז הוא היה החבר הכי טוב שלי,

כולם חשבו שאנחנו זוג כשנכנסנו מבעד לדלת העץ הגדולה, הסתכלתי אליהם ועל ארשת פני היה מסר מובן של "לא, אנחנו לא ובפירוש לא זוג".

רון ואני לא כל כך מקובלים אך אנחנו מרוצים ממצבנו, הוא תמיד ליווה אותי לביתי לאחר שעות בית הספר, ספרנו בדיחות, שרנו שירים ורכלנו פה ושם על תלמידים מעצבנים או מורים שנשואים למחשבה של לתת הרבה שיעורי בית.
אני והוא פתוחים אחד לשני אין לנו סודות שמורים אחד מפני השני.

יום אחד רון ואני קבלנו מטלה לכתוב שיר….