תווים 4

פרק 4:
…."האיש הזה לובש כובע כחלחל עם כתוביות צבעוניות על מצחייתו", סול בלעה את רוקה כאשר סיימה את המשפט.
"סול את צריכה ללכת לפסיכיאטר אם את חולמת חלומות כאלה" אמרתי.
סול הסתובבה אלי תוך כדי שמחתה את הדמעות, "אתה רציני עכשיו? אני אומרת לך שיש לי סיוטים בלתי מוסברים ואתה שולח אותי לפסיכיאטר?! מי אתה?!" אמרה בעודה צועקת "לך! לך מפה!"

יצאתי בצעדים קלושים מן החדר, תוך כדי שאני נמצא במצב של הלם מוחלט..
"הכל בסדר רון?" כרמלה שאלה כשראתה את הבעת פניי, "היא…פשוט גרשה אותי מחדרה, משהו עובר עליה", כרמלה הניחה את ידה על כתפי השמאלית "זה בטח עוד אחד מן התקפי הזעם שלה, אני מאוד מצטערת חמוד אבל אני מציעה שתלך הביתה" הנהנתי בראשי ויצאתי מבעד לדלת החומה של הכניסה לבית.
~נקודת המבט של סול~
אני פשוט לא מאמינה עליו.. חשבתי תוך כדי שדמעות שקופות שנצנצו לאור השמש ירדו על הלחי שלי, אני פשוט לא מאמינה, תחבתי את ראשי בין ברכיי והתחלתי לבכות ולחשוב, למה רק האיש המפחיד הזה נמצא בראשי? למה הוא רודף אותי? עצמתי את עיניי והאיש היה שם מחייך חיוך מרושע בחדר חשוך.

אבי נכנס מבעד לדלת והתיישב לידי ושאל "הכל בסדר סול?", הרמתי את ראשי האדום מרוב מחשבות ורטוב מנהר של דמעות שהמשיך לזלוג על הלחיים, "אני נראית לך בסדר?" לחשתי לו, הוא התקרב אלי ושאל "מה מטריד אותך מתוקה?" "כלום, פשוט כלום".
הוא עזב אותי לנפשי,
יצאתי מן הבית וחפשתי שוב את הכובע הכחול, פינת מייפל רחוב השקד, פינת מייפל רחוב השקד, פינת השקד רחוב המייפל כל הראש התחיל להסתחרר בדיוק כמו מהירות הגלגלים שחרקו את כל המדרכות.
מצאתי את הכובע, הרמתי אותו בעדינות תוך כדי שאני רועדת, הנחתי את הכובע על ברכיי עם הלם מוחלט שהעיף את כל המחשבות לראש של בן אדם אחר.

הרגשתי כאילו מישהו נועץ בי מבטים מעבר לפינה, הסתובבתי ושם נעמד בחיוך מרושע וגדול האיש המפחי מן החלומות, "סוף סוף הגעת ילדונת" אמר בקול צורם ומפחיד שהפיל את ליבי לתחתונים.

קמתי בחדר חשוך לאחר לפחות שלושה ימים, הייתי על הרצפה לצד כסא הגלגלים השבור, בוכה בכי מר למראה רגלי הפגועות וראשי החבול.
בחדר הייתה מראה, כסא גלגלים שבור, צלחת מתכת ריקה לצד כוס זכוכית שבורה, חבלים פה ושם, והאיש שעמד בפינה החשוכה עם הכובע הכחול על ראשו שרק חיוכו הגדול נראה לאור הירח המלא.
"הגיע הזמן" לחש בקול צורם כששמע אותי מתעוררת…