תווים 5

פרק 5:
"הגיע הזמן" לחש כששמע אותי מתעוררת, "מה אתה רוצה ממני?" אמרתי בעודי מסתכלת על הכובע הכחול שכרגע לוכד את עיניי.
הוא צחק, איש מבוגר, ג'ינג'י,עיניים שחורות שהמבט בהן רק מזכיר מילים כמו מוות או נקמה, גבוה קומה, רזה בצורה מזעזעת וצלקות המכסות את פניו שנראות בוהקות מן הרגיל.
"את לא מזהה אותי חמודה?" התקרב וליטף את הלחי שלי, ידו הייתה קרה, היד גיששה אל פצעי הפתוחים ונגעה בהם אחד אחד, עיניו נצצו לאור הדם הסמיך שזרם על רצפת החדר, זעקת כאב זעזעה את השקט המותח שעמד בין שנינו, "איפה אנחנו?" "את לא רוצה לדעת איפה אנחנו" אמר האיש, באותה שעה זרק על יד ראשי את כוס הזכוכית השבורה שפספסה כנראה את ראשי, "מה?" האיש התכופף והאפים שלנו היו במרחק נגיעה, "הגיע הזמן לנקום", האיש נגע באצבעו בפניי ותפס דמעה קטנה, ומחץ אותה, פה הבנתי שהפסדתי במירוץ נגד החיים.
"תעמדי!" אמר בזעם, "אני לא יכולה" אמרתי בלחישה, "בדיוק" אמר והוסיף "להורים שלך קוראים דייויד וכרמלה, אמך ג'ינג'ית, אביך ננטש ברכבת לכן כל פעם שאתם בחו"ל הוא נמנע מרכבות, נכון?" "נכון" אמרתי עם הבעת פנים מופתעת, מאיפה הוא יודע את כל זה? "ומתוקונת אני יכול לשמוע את המחשבות שלך" "מה?" "את לא חושבת שהתאונה ותחנת הרכבת, זה צירוף מקרים נכון?"
נשמע קול יריה ואני כבר עצמתי עיניים למראה הזוועה.

~נקודת המבט של האיש המפחיד~
הגיע הזמן, שהילדה תמות, הגיע הזמן שהכל ייגמר, הגיע הזמן שהמשימה שהתחלתי תסתיים, הגיע הזמן! הגיע הזמן!

הכובע היה התחלה טובה עכשיו כדאי להשאיר לה עוד רמזים, עוד מעט הכל יקרה, עוד מעט אדוני עוד מעט.
~נקודת המבט של סול~
קמתי מן המדרכה של רחוב השקד, כנראה שהתעלפתי כשהרמתי את הכובע אל ברכיי, אני כנראה מפחדת.
מסביבי עמד קהל אנשים עם הבעות פנים מודאגות על פניהם ומכונת הנשמה מוצמדת לפניי עם פרמדיקים שהרימו אותי על אלונקה ושאלו אותי כל מיני שאלות.
בבית החולים התחלתי לחשוב על המצב, בטהובן התנגן בראשי, הכובע היה על הכסא לידי, רון החזיק לי את היד ואמר "מצטער, לא הייתי צריך להתייחס אלייך ככה", אמי המודאגת בוכה מצידו השני של המיטה ואבי התיישב מולי ללא כל הבעה על פניו, הוא בעיקר היה מאוכזב..
"אני מצטערת" לחשתי..