׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 1

׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 1 ״ההתחלה״.

.

"בוקר טוב!" התעוררתי מהצעקות של שחף ובעיקר מכך שהיא קפצה עלי.
"התעוררתי! י'שמנה רדי ממני!" פקדתי עלייה בזמן שבת התמתחתי ופיהקתי.
היום זה תחילת השנה בבית הספר החדש וחשוב לי לעשות רושם טוב על המורים ולהשקיע כדי להצליח בחיים.
קמתי מהמיטה בזמן ששחף ירדה למטבח והבטתי דרך עיני הכחולות על החדר הכול-כך שונה, הוא השתנה מאוד מאז התאונה של אמא ואבא, הוא כבר לא בצבעים ובתמונות שמחים, הכול קודר ושחור, כולל אני.
ההורים שלי עברו תאונת דרכים לפני כמה ימים, אני ואחי רועי הלכנו מקדימה ואבא ואמא הלכו מאחורינו בקצת מרחק, לפתע עבר רכב שחור במהירות גבוהה שפגע בהורי.
אמא שלי עפה כמה מטרים מתוצאה של הפגיעה וניפצעה קשה ואבא שלי… אבא שלי מת במקום.

נכנסתי למקלחת, שטפתי את פני הלבנות במים פושרים וצחצחתי שיניי. התקדמתי לארון והוצאתי חולצת בית ספר שחורה, ג'ינס שחור, ונעלי ספורט שחורות. כן, שחור זה הצבע האהוב עלי.
לאחר התאגנות קלה ירדתי למטבח וראיתי את אחי רועי ואת שחף צמודים מאוד אבל רק מדברים.
-"בוקר טוב!" קראתי לעברתם בקול "איפה אמא?" הוספתי וראיתי את הבעת הפנים של רועי מתעצבות.
"היא הלכה לחפש עבודה." הוא אמר וראיתי את הצער שבעיניו.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק.
"יאללה,תלכו מהר שלא תאחרו." הוא זירז אותי ואת שחף ויצאנו מהבית לכיוון בית הספר.
נעמדתי אל מול השער וקפאתי במקומי.
כאן. אני. הולכת. ללמוד?!
הייתי מופתעת, הבית ספר כלל המון של ילדים; ערסים, פרחות, פקאצות והחלק ממש קטן אבל הכי האהוב עלי, חנונים.
"נו בואי כבר!" שחף תפסה בידי וגררה אותי לתוך בית הספר, אין דרך לחזור. עכשיו אני חלק מזה.
ניפרדתי משחף והלכתי למזכירות כדי לברר איזה כיתה אני.
היה עוד תלמיד אחד לפני בטור אז חיברתי את האוזניות לפלאפון ותחבתי אותם לאוזניי, הפעלתי את השירים האהובים עלי ושקעתי בהתעסקות בפלאפון.
"נו מה אתה רוצה?" צעקתי על אחד הילדים אשר הפר את השלווה שלי על ידי תנועות ידיים מול פרצופי.
"את חדשה כאן?" הוא שאל ועדיין, אחרי הצעקות שלי, חייך.
"תזכיר לי למה זה עיניינך?" גילגלתי עיניים ושאלתי בציניות.
"טוב, שתקי שתקי י'מכוערת." הנער נעלב ממני כניראה,גיחכתי והוא הלך.
"לא ניראלי שהיית צריכה להיות כזאת רעה עליו, סך הכול זה היום הראשון שלך פה… חבל." נער אחר שישב ליד הנער הקודם גיחך.
"אגב, קוראים לי כריס." הוא אמר בחיוך והושיט את ידו.
הוא היה בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, בחיים לא האמנתי שיש שילוב כזה… בכול זאת, אף פעם לא ראיתי מישהו עם עיניים בהירות ושיער שחור חוץ מהיום כמובן.
"רוני…" אמרתי בהיסוס והושטתי את ידי כדי ללחוץ לו את היד.
הוא היה לבוש בחליפת אדידס וכובע שחור נייק. אני בחיים לא יבין את הסיגנון לבוש הזה.
"ביי." אמרתי בחיוך כשראיתי את הילד יוצא מהמזכירות, אבל הוא לא התייחס אלי.
נכנסתי למזכירה והתיישבתי בכיסא.
"שלום רוני, אני דיקלה, היועצת שלך." אישה נחמדה התיישבה מולי והתחילה לדבר.
"היי…" אמרתי בחיוך.
"אני צריכה לדעת באיזה כיתה אני… לא הייתי ביום גיבוש." אמרתי בהיסוס.
"אני מודעת למה שקרה, בגלל זה רציתי לדבר איתך ולהגיד לך שאם את צריכה משהו אני תמיד יהיה כאן בשבילך, גם אם תרצי סתם לשתו…" היא לא סיימה וקפצתי עלייה בחיבוק, היה חסר לי החיבוק הזה!
~
אחריי שסיימתי לדבר עם דיקלה יצאתי מהחדר שלה וראיתי שתום כבר לא שם, הוא היה מוזר אבל באותו הזמן גם ערס טיפוסי.
נכנסתי לכיתה ונתתי למורה את הפתק מהמזכירה והיא הושיבה אותי ליד מישהו שהיה היחידי עם מקום פנוי.
הסתכלתי עליו והייתי מובכת.
זה הילד ממקודם, זה ששאל אם אני חדשה. והתנהגתי אליו ממש מגעיל והצטערתי על זה.
"היי, מצטערת על מקודם… יום גרוע." אמרתי לו וחייכתי בקושי.
"זה בסדר." הוא שוב העלה את החיוך הרחב והגדול ממקודם.
"קוראים לי דילן." הוא אמר וקרן מרוב אושר. השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שלו סימנו לי שזאת תיהייה שנה שונה וטובה במיוחד.