״מוריאה, מה הפשע?!״- 5

״מוריאה, מה הפשע?!״- 5

אווירת ארוחת הערב המשפחתית והמרגשת דבקה בי גם בליל היום שאחרי.
עבדתי בחריצות, מלאה באנרגיות חדשות ומפתיעות, כל כולי שירה.
גם בערב כשחזרנו לפתוח את מבשלת הבירה והבר התמלא בלקוחות הקבועים, הצעירים והזקנים ואלו שבניהם, נותרה בי אנרגיה אינסופית מפליאה.
אחי עבד במטבח, גיסתי לקחה הזמנות של אנשים, אייבי ישנה בבית השכנים ואני הגשתי משקאות בבר.
זקני העיירה וצעירים הגונים, אלו שהיו חברי לכיתה, בירכו אותי לרגל חגיגת נישואיי תוך שהם מאחלים אושר ונישואים פוריים.
חיוכי לא מש משפתיי עד אותו הרגע שאל המבשלה נכנסנו שלושה נערים.
עיני הבליחו שנאה ורתיעה אוטומטית, השפלתי את מבטי וחשקתי את שיני, צמרמורת וגועל חלפו בגבי.
אותם נערים, האחים העשירים שנהגו להקניט אותי כל קיץ… בלתי נסבלים, נטפלים כמו טפילים… ודווקא אלי?, מדוע דווקא אני? ומדוע מבין כל הברים והמסעדות הם בחרו להתיישב דווקא במבשלה שלנו ועל הבר?!.
ואז עיני זינקו כשהתשובה נכנסה אחרי צמד האחים העשירים.
רזיאל בלקמור.
מדוע אדם מוכשר והגון שכמוהו מסתובב בחברתם?… כסף, כמובן שכסף, אז כנראה שגם את האדם הישר ביותר ניתן לפתות…
רזיאל בלקמור תמיד נתפס בעיני כאדם שקט ומשכיל, שיש לו דעה אך הוא מעדיף לצדד בצד הנייטרלי, על מנת שדרכי השלום ישמרו בעיירה השלווה והקטנה שלנו.
ידעתי שלמדנו באותו בית ספר, הרי כל ילדי העיירה היו מחולקים לשני תיכונים: חילוני ודתי, הנחתי כי למד עימי בתיכון החילוני מכיוון שבכל זאת, נתקלתי בו פעמים מעטות, בין אם זה בקפיטריה או כשקרא ספר לצד עץ נפול שהטיל את צילו עליו.
זיכרון שלו שחרוט במוחי הוא מבט עיניו שהבליחו באמת סמויה כאשר הביט בי בעבר, כאשר הגעתי באיחור ספוגת מים אל בית הספר ורובין הקניט אותי בעודי מנוזלת ומתעטשת ללא הפסקה.
ועל אף כל המאורעות והזיכרונות, תמיד הרגשתי כאילו עומד מאוחרי מלאך שומר שגם אילו הסתובבתי, לא יכולתי לראות את פניו.
דברים משונים אירעו לפתע, מעשים של חמלה, דאגה וחיבה.
כאשר נעלי הספורט שלי העלו בוץ וחששתי מתגובתו של אבי שהיה מסודר, אסטתי ו״חולה ניקיון״, החלטתי להשאירם בבית הספר בטענה שהם אבדו וכאשר חזרתי ביום שלמחרת הן היו נקיות להפליא, כמו כן מכתב אהבה הגיעו, מכתבים מתוקים עם תכנית מכל הסוגים וכתב מעודן וחינני שכלל לא זיהיתי, שוקולדים ופרחים הופיעו מישי פעם על השולחן שלי בכיתה או בלוקר הבלוי והמתקלף שהיה לי, דברים מוזרים שנחרטו בראשי כמחוות נעימים ומחממות לב, היה נחמד לדעת שיש מישהו ששומר עלי מאחור ועוד כותב לי מכתבים שנשמרו אצלי עד היום, כמו כן באותו יום גשום כאשר התיישבתי ספוגת מים לבדי בהפסקה חשתי במשהו כבד צונח על ראשי וכשהתנערתי גיליתי מגבת לבנה וצחורה ועבה השייכת למלתחות הבנים, כאשר הסתובבתי לא עמד אף אחד והסקרנות שלי בערה כל כך…
כמובן שכאשר רובין נכנס לתמונה הייתי בטוחה כי מדובר בו אך מכיוון שפסל את דברי תהיתי מי יכול להיות האדם הזה?.
התנערתי ממחשבותי כאשר אחד מצעירי העיירה נופף בידו כמסמן לי למזוג לו עוד מהמשקה, העליתי חיוך מנומס על פני וחזרתי לעבודתי החרוצה, משתדלת להבליג על העיניים הקודחות בגבי של האחים העשירים שהתיישבו כעת על הבר מולי.
״אמרת לנו לא להתקרב אליה ואתה בעצם מביא אותנו הישר אליה?״ התגרה בלחש הנער שחום השיער והחיוך השועלי ,הערמומי.
שמעתי גיחוך חלוש שנפלט מפי הנער זהוב השיער.
רזיאל בלקמור גלגל את עיניו ואני ניגשתי באומץ לקחת את הזמנותיהם.
״יש משהו שתרצו להזמין?, תרצו שאמליץ לכם על המשקאות המועדפים שלנו?״ שאלתי בנימוס אך שפתיי היו נוקשות ונמתחו לפס מהודק וחיוור.
באותו רגע שני האחים פרצו בצחוק מלגלג כאילו הייתי בדיחה מהלכת ומבישה.
בלעתי את רוקי.
רזיאל טפח על גביהם של השניים.
״מה זה המקום הזה אחי?, הבאת אותנו לבר של זקנים שמגישים בו תה?״ שחום השיער מחה דמעה מעיניו, פניו נעשו וורודות מחנק הצחוק.
״תסתכל מסביבך, תסתכל עליה, האם זה נראה לך בר של זקנים?… אתה מכיר אותי טוב, לא הייתי לוקח אותך למקום שהוא לא ימצא חן בעיניך…״ הרצין רזיאל.
״בדיוק כמו במסעדת דגים?״ הבלונדיני פרץ בצחוק חדש.
שחום השיער הצטרף לצחוקו.
״לא תדעו עד שלא תטעמו״ הסכמתי עם רזיאל, הפעם מעלה חיוך מקסים ומשכנע על פני, ״לקוחות אסור לאבד בשום מחיר״- טענה גיסתי והיא בוודאי לא תשמח לדעת שאיבדתי שלושה.
״על טעם וריח אין להתווכח ילדונת, הוא אף פעם לא מרוצה רזיאל, תתרגל אליו…״ השיב הבלונדיני כאשר נרגעו השניים מהצחוק.
״האמת שהייתי רוצה לטעום אותך ואחר כך לקנות ממך משקאות או שזה יכול לבוא יחד כי אני די בטוח שאת יודעת כמה אני שווה״ שחום השיער חייך אלי בתאווה.
בלעתי את רוקי, מתעלמת.
״בכל זאת?״ פניתי אל רזיאל.
״כן, אנחנו נזמין שלושה בקבוקי בירה ביתית בבקשה״, השיב רזיאל.
״בסדר, מיד מגיע״ השבתי בחריצות, משתוקקת להסתובב ולהמשיך בעבודתי מבלי שליבי יפעם בלחץ ובחרדה סמויה.
יד מחצה את זרועי וסובבה אותי בכוח בחזרה לאחור.
שחום השיער הביט בי כטורף שמצא את הקורבן הבא.
״תעזוב אותי כל עוד אני נחמדה״ הזהרתי.
״את, את יודעת מי אני כשאת מדברת אלי ככה?״ הוא נדהם, כעס זעיר התלקח בעיני.
״זה לא מעניין אותי מי אתה, מבחינתי אתה רק לקוח, עכשיו תשחרר…״ השבתי בקשיחות.
אחיזתו בי רק התדהדקה וחשתי באותותיו של הכאב.
מבטו של השחום לא מש מפני.
״טיירון תעזוב אותה עכשיו״ קרא רזיאל, ידו התהדקה על זרועו של טיירון שפלטה בזרועי.
לפתע הבר השתתק וכל המבטים פנו להביט בסיטואציה הדרמתית שלנו.
בלעתי את רוקי, זעם ובושה התלקחו בי, כל כך שנאתי שמופנית אלי תשומת לב רבה, במיוחד במצב מביש ומביך שכזה.
׳רובין איפה אתה?׳ זעק ליבי.
דווקא היום מכל הימים רובין היה אמור לקחת אותי ואת אחי וגיסתי הביתה עם סיום העבודה בבר, לאחר שכל הלקוחות היו עוזבים. אך דווקא היום מבין כל הפעמים הוא לא יכל להגיע כדי לצפות בי ולשמור כלי בעבודה, כפי שנהג לעשות, לשבת בשולחן מרוחק עם כוס בירה תוך שהוא משליט סדר בבר בדרכי שלום ומונע הטרדות וכאוס בין הלקוחות או בינם לביני ולגיסתי.
רובין לא פה אבל אני עדיין לא לבד… הזכרתי לעצמי.
הרמתי את ידי והראיתי לשחום השיער את הפס הלבן שנכרח סביב פרק אצבעי.
״את עושה לי אצבע?!״ זעם טיירון.
הנדתי בראשי.
״תסתכל טוב, אני מאורסת ולך אין זכות להתפרץ כך לבר שלי ולהפר את השלווה של הלקוחות שלי, אז אני מציעה לך או לשבת ולשתות בשקט או לעזוב לפני שארוסי יגיע הנה ואתה תמצא את עצמך נותן דין וחשבון למשטרה על הפרת השקט של הציבור… מה אתה מחליט?״ חשקתי את שיני.
״עזוב אותה ילד, הילדה צודקת״ קרא אחד האנשים.
״היא מאורסת, אדם חצוף!״ קרא אדם אחר.
״עזוב אותה טיירון לפני שתפרוץ המולה, הגברים מתחילים לקום…״ רזיאל סינן באיפוק.
לבסוף טיירון שחרר את אחיזתו בידי, אך בגסות ובזלזול. סימני אחיזה אדומים נטמעו על זרועי.
הבכי חנק את גרוני וכני מצמצתי בעיני ונשמתי עמוקות.
״המשקה שלכם יגיע מיד״ אמרתי בנימוס וחזרתי לעבודתי.
״עכשיו אחי, תלמד לתת מעט כבוד לנשים״ אמר אחיו של טיירון.
״מי שמדבר…״ סינן האחר.
הבטתי מבט אחרון אל רזיאל, הוא נעץ את עיניו בעיני שהודו לו על תמיכתו.

-רזיאל בלקמור-

נסיעה ממושכת תמיד הייתה דבר ששיכך את זעמי אך הפעם זו הייתה מועקה ושנאתי את עצמי ברגע הזה.
היכולת לבחור בינה לבין חבריי… מה לעזאזל קרה לי שם?, מדוע לא הדפתי את טיירון בכוח?!.
נאנחתי, נוהג בשתיקה בעוד השניים מדברים במושב האחורי.
חסרי כבוד… מושחתים… שחצנים… עשירים, נאנחתי שוב.
מה כסף מסוגל לעולל לבנאדם?…
דונה אניה התקשרה מספר פעמים אך לא היה לי מצב רוח לענות, שלחתי לה הודעה שאני מחזיר את הבנים הביתה ולאחר מכן אבוא ושלא תחכה לי ותישן קודם.
״היי כריס, קרוליין לא אמורה להגיע היום?״ נזכרתי לפתע.
״אוח!, נכון!, והטלפון שלי נכבה, היא בטח משתגעת מהמחשבה על איפה אני!… טיירון תן לי את הטלפון שלך, רז שים גז הביתה…״ הורה כריסטיאן.
״בעונג רב״ חייכתי בסיפוק ולחצתי בכוח על הדוושה.
המכונית היוקרתית אצה בכביש הראשי הפתוח, כאילו היה דרך אינסופית.

-מוריאה בלו-

רובין הגיע לקראת שעת לילה מאוחרת וסייע ביחד עם חברו ג׳וי לנקות את הבר, להפוך את הכיסאות ולסגור את המבשלה.
ג׳וי סייע בכך שאסף את אחי וגיסתי במסעית הקטנה שלו אל הבית ורובין לקח אותי באופניו.
שתיקה שררה כמעט במשך כל הנסיעה.
קשרתי את המטפחת של שנכרחה סביב צווארו של רובין סביב צווארי והסנפתי את ריחה.
״את שקטה היום מוריאה…״ הוא ציין.
נאנחתי.
״רק עייפה…״ השבתי.
״בטוחה אהובה?, קרה משהו? את נשמעת מוטרדת…״ הוא המשיך לחקור.
״מה פתאום רובין, הכל בסדר״ אמרתי ביותר רוגע.
״את בטוחה?, את לא משקרת לי נכון?״ הוא עצר להביט בעיני.
בלעתי את רוקי וחייכתי בשלווה.
״הכל בסדר רובין, תמשיך לנסוע״.