דיימונז(שדים) – פרק 16

אני מצפה שאמנדה תצרח עליי. שתחייב אותי להגיד לה את האמת אבל היא פשוט מחבקת אותי. היא לא אומרת לי כלום ורק נוקשת בדלת. כשאיה פותחת את הדלת היא בשוק מהמצב שלי. למרות שהיא מורגלת לא להגיד כלום אלא אם פונים אליה היא שואלת אותי אם אני צריכה משהו. אני לא עונה ואמנדה מסמנת לה בראש שאנחנו מסתדרות. היא מובילה אותי אל החדר שלי ומושיבה אותי על המיטה.
״לי את מוכנה לספר לי מה הולך?״, היא שואלת בעדינות וכורכת את ידה סביבי בתנועה אימהית.
אני מהנהנת בראשי. ומספרת. את הכל. על כריסטופר, החתונה. על איך שאני לא רוצה את כל זה,״אמ?״, אני עוצרת לפתע
״מה?״, היא שואלת בשיא העדינות
״תבטיחי לי שכשנעבור לגור יחד תבואי לבקר אותי?״, אני מתחילה לבכות כשאני חושבת על העתיד שמצפה לי.
״בטח״, היא מנסה להרגיע אותי,״ אבל למה לדאוג עכשיו? אני בטוחה שנמצא דרך לשחרר אותך מזה תוך שנה״.
״אמ״, אני מתכוננת להטלת הפצצה,״זה לא עוד שנה. זה עוד חודשיים״
״מה זאת אומרת עוד חודשיים?!״, היא בשוק
״יש את..את עניין המגורים שלפני״, אני אומרת בבכי ואז נזכרת שהיא לא מכירה את זה, היא מהעובדים,״אצל המיוחסים אפשר להתחיל לגור שנה אחת לפני ביחד..א..אז עכשיו הם מסדרים את הדברים״.
״ולא חשבת לספר לי על זה?!״, היא עדיין בשוק ועכשיו מצטרף גם כעס,״ולחשוב שעוד יצאת עם אח שלי!״, היא נעמדת ומתחילה להסתובב בחדר בעצבנות,״יש עוד משהו שאת מסתירה ממני?!״, היא מטיחה בי אבל כשהיא רואה שאני ממררת בבכי היא חוזרת להרגיע אותי. הדלת נפתחת ובפתח עומדת איה עם מגש שעליו עומדים שתי ספלי שוקו חם. פתאום אני קולטת איזה מגעילה הייתי. לא רק כלפיי טד, גם כלפיי איה. כאילו, מאיזה גיל אנחנו מכירות? מאז שאני בת שנה? נראה לי אפילו יותר מוקדם ואף פעם לא התייחסתי אליה נחמד. לקחתי אותה כמובנת מאליו. ואת כל זה אני מבינה כשהיא מביאה ספלי שוקו עם חמש מרשמלויים קטנים בכל אחד. שוקו הוא המשקה האהוב עליי וחמש הוא מספר המזל שלי. איך היא שמה לב לפרטים הקטנים ואני בכלל לא שמתי לב אליה. זה גורם לי לבכות חזק יותר. אמנדה מסמנת לאיה להניח את המגש בצד ולצאת אבל אני מסמנת שלא. אני עוזבת את אמנדה ומתקדמת איה. אני עומדת עליה והיא מסתכלת עליי בתימהון מהול בפחד. אניי מחבקת אותה,״איה אני כזאת רעה!״, אני בוכה על כתפיה ומכניסה את אמנדה ואיה לשוק. לזה הם לא ציפו. איה ההמומה מלטפת לי את הראש בצורה אימהית,״שש..חמודה שלי…״, היא מרגיעה אותי ואני נזכרת איך תמיד הייתה עושה לי את זה כשהייתי עצובה,״ את בסדר גמור..שש…״
״לא, אני לא״, אני מרטיבה לגמרי את כל הכתף שלה,״ התעלמתי ממך שנים! התנהגתי אלייך כאילו את..את..״
״זבל״, משלימה אמנדה את המשפט ולא מבינה מאיפה המבט שאיה תקעה בה.
בשארית הזמן איה ואמנדה מסתובבות סביבי, מעודדות ומנחמות. לפתע נשמע צלצול טלפון ואיה נגשת לענות. אמנדה פותחת עיניים בתדהמה,״יש לך טלפון בחדר?!״, דברים כאלה שלי נראים פשוטים לעובדים נראים מופלאים. וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע למרות שזאת לא אשמתי. כל דבר גורם לי להרגיש עכשיו רע. מצב רוח כזה.
״אמנדה?״, איה קוראת לה ואמנדה מפנה אליה את ראשה ועושה פרצוף של ׳מה?׳,״ אמא שלך בטלפון״
״אויי״, אמנדה פולטת בשקט ומתקדמת בצעדים מהירים לטלפון,״היי אמא. כן, לא קרה לי כלום. אני אצל לייל. טוב, אוקיי. ביי. אוהבת אותך גם. ביי, כן אני אסתדר. ביי״, ומנתקת את הטלפון.
״טוב לי, כנראה שאני נשארת לישון אצלך!״, היא מודיעה וזה משמח אותי,״בואי נתחיל לארגן את הדברים,״היא אומרת לאיה שזאת קוראת לעוד משרת להביא מיטה. זה גורם לי להמשיך להתייפח בגלל שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.״נו, באמת״, אמנדה כבר מתחילה להתייאש ממני.
המשרת מסדר לאמנדה את המיטה והכל. ״לי?״, אמנדה אומרת לי בעדינות כשאיה יוצאת להביא ארוחת ערב,״בואי תתקלחי, זה באמת יעזור לך״, היא משדלת אותי אבל אני ממשיכה לבכות כי אני צריכה שאיה תפשיט אותי. ״אני התייאשתי!״, אמנדה פולטת ויוצאת לקרוא לאיה. איה מבינה אותי ומפשיטה אותי מלבד הבגדים התחתונים. היא מסדרת לי את האמבטיה, שמה לי מגבת ואת הפיג׳מה שאותה אני מצליחה ללבוש לבד. היא יוצאת ומשאירה אותי לבד, נועלת אחריה את הדלת. המקלחת באמת מרגיעה אותי. כשאני גומרת אותה ומתלבשת אני יוצאת ורואה את אמנדה יושבת על המיטה מקולחת אף היא.״וואו!״, היא מתלהבת,״איזה מקלחות יש לכם פה! ממש מפלים!״
אני מתיישבת לידה בחיוך.״נחמד לראות שמיהי פה מרגישה בסדר סוף סוף!״, היא ממשיכה.
אני מסכימה איתה לגמרי אבל לא אומרת כלום. אני מתיישבת לידה ואוכלת מהמגשים העמוסים שאיה השאירה לנו. אחרי שאנחנו אוכלות אנחנו נשכבות במיטה ושותקות.
״אמ?״, אני שואלת אותי
״אה?״, היא שואלת חצי ישנה
״אם היה מישהו שאת אוהבת ואת לא יכולה להיות איתו בגלל שאת מאורסת למישהו אחר מההיית עושה?״
אמנדה מסתובבת אליי,״ את מדברת על טד ובן המושל נכון?!״
״כריסטופר,כן.״
״טוב, אני יגיד לך עצה של חברה כאילו טד הוא לא אח שלי. אם את חושבת שיש דרך לפתור את הבעיה הזאת תמשיכי לצאת עם טד ובסוף תפתרי את הבעיה ותחיו באושר ועושר, ואם לא תפרדי ממנו ותגידי שנפרדת איך שידעת שאת מאורסת״
אם להגיד את האמת זה לא מה שציפיתי לשמוע ממנה אבל אם זה ככה אז בסדר.
״אפשר לחזור לישון עכשיו?״, אמנדה מתחננת.
״כן אם, את יכולה לחזור לישון״, אני אומרת מחויכת.