הצל | חלק א׳- פרק 5

אני עומדת על גבעת דשא עצומה. מסביבי הכל ריק, זה המקום היחיד שבו אני יכולה להיות לבד. אני נושמת עמוק את האוויר הצח ונרגעת. לפתע אני מרגישה ידיים עוטפות את עיניי וחוסמות את הראייה שלי. בתוך שניות אני שולפת את סכין הצד שלי ומסתובבת במהירות כזאת שהידיים לא מספיקות להשאר על העיניים. בדרך אני פוצעת את האיש חתך צר וארוך ודם מתחיל לבצבץ ממנו. אני מרימה מבט לעבר פרצופו של האיש. את השיער הג׳ינג׳י-חום, העיניים הירוקות העור החיוור, אני מזהה מיד.
״וויל?״
״היי קייט״, הוא אומר בכאב ועוצר את הדימום עם הידיים. או לפחות מנסה.
״וויל!״, אני קופצת עליו. אני מחבקת אותו חזק והוא מתעוות מכאב,״אוי וויל! סליחה!״, אני נזכרת בפציעה שגרמתי לו ומתרחקת,״בוא נטפל בך.״ וזה מה שאני עושה. אני קורעת את השרוולים שלי ומכינה לו תחבושת. אני קוטפת מספר עלי מרפא ומהסביבה ואת התמצית שהכנתי מהם אני מורחת על התחבושת ועוטפת את הפצע.״זהו! עכשיו אתה תהיה בסדר״, אני אומרת לו.
הוא מסתכל עליי במשך זמן ארוך ולבסוף אומר,״התגעגעתי אלייך״
אני מרגישה איך הסומק מתפשט לי ללחיים. וויל מסתכל עליי במבט מצפה ואני לא יודעת מה להגיד. אני לא טיפוס רומנטיקן אני יותר בסגנון רצחני…
״התגעגעת אליי?״, הוא שואל לבסוף ומציל אותי
״ברור איך לא?!״, אני רק גומרת את זה והוא מושך אותי אליו לנשיקה. כבר שכחתי את ההרגשה הזאת.
״וויל?״, אני קוראת לא שאנחנו מפסיקים.
״מה?״, הוא שואל ומחזיר שערה שברחה מהצמת שורש שלי למקום
״את לא תלך הפעם. נכון?״, אני יודעת שזה נשמע שאלה של ילדה קטנה ואני לא יכולה לשאול אותו את זה כי הוא בעצמו לא יודע מה יקרה מחר. אבל אני שואלת.
הוא חושב כמה זמן ואז עונה,״ זה תלוי…מה איתך? את מתכננת לעזוב?״
אני משפילה מבט,״ לא אם אתה נשאר…״
״טוב אז גם אני אשאר״, הוא מודיע בקול עליז ומתרוח על הדשא.
״וויל?״, אני ממשיכה לשאול אותו
״מה עכשיו?״, הוא מקטר אבל אני יודעת שהוא רק מעמיד פנים.
״כשלא היינו יחד הייתה…הייתה…״, אני נושמת עמוק כדי להשלים את המשפט,״ הייתה לך מישהי אחרת?״
הוא חושב כמה רגעים על תשובה,״הייתה מישהי אחת״, הוא מתחיל ואני כבר מצטערת ששאלתי אבל הוא ממשיך,׳׳ שכל הזמן חשבתי עליה. כל השנים לא הפסקתי לחשוב עליה. מדי פעם היינו נפגשים אבל לא יכולנו לנהל שיחה רצינית, לבד.״
אני פוחדת לשאול עוד אבל יודעת שאני חייבת,״ ומה קרה לה?״
״לה? לא קרה לה כלום… למעשה היא נמצאת כאן ברגע זה״
אני מסתובבת במהירות. מישהו או יותר נכון מישהי צותתה לנו? איפה היא?! לפתע אני שומעת את צחוקו של וויל.״מה?״, אני שואלת אותו, לא מבינה למה הוא צוחק.
״זאת את!״, הוא אומר ופורע את שערי בחיבה,״את היית היחידה בשבילי!״
״טוב די!״, אני מגינה על עצמי, ״הבנתי! אפשר להפסיק לצחוק עליי״
כשהוא לא מפסיק אני קמה בעצבים,״בוא נחזור!״, אני אומרת לו בכעס
״קייט״, הוא אומר בין פרצי צחוק,״את יודעת שהכל בא מאהבה נכון?״
״כן, כן בטח…״, אני מפטירה באוויר,״בוא פשוט נלך!״
״טוב תני לי יד״, הוא נרגע. כשאני מושיטה לו את ידי הוא מושך אותי ומפיל אותי עליו ושנינו מגלגלים על הגבעה. אנחנו מצחקקים עד שאנחנו נעצרים. הפנים שלנו כל כך קרובות. אני לא יודעת כמה זמן אנחנו ככה אבל לי זה נראה כמו שנה. לבסוף אני מחליטה לעשות את הצעד הראשון ומקרבת את פניי לנשיקה. אחרי הנשיקה הזאת ועוד אחת קמנו והתחלנו ללכת,״אתה בא לנשף נכון?!״
״שמעתי שבפעם הראשונה שהציגו אותך היית מושלמת!״
אני מסמיקה,״אומרים…אז תבוא?״
״ברור!״, הוא אומר ועוטף את כתפיי בזרועותיו.
״אילו ידעת כמה חסרת לי…״, אני ממלמלת בשקט
״מה?״, הוא שואל
״כלום. בוא נמהר שלא נגיע באיחור! הצוות שלי ירצח אותי אם זה יקרה!!״, אני אומרת ומתחילה לרוץ ותוך כדי מושכת אותו אחריי בגלל שידינו משולבות. החיים מושלמים לפעמים.