חלק א׳- הצל | פרק 6

אני שוב מתעוררת אחרי שצוות הטיפוח שלי סיים לטפל בי. בסך הכל התרגלתי אליהם. הם כמו ילדים קטנים שמתלהבים מכל דבר. הם מסתכלים עליי במבטים מרוצים ומוחאים לי או לעצמם כפיים,"את נראית נהדר!", הם צועקים לי,"כמו בנשף הקודם!"
הנשף הקודם…אני יודעת שזה מוזר אבל אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת עד הקטע שאני יוצאת ומוחאים כפיים. מאז כלום. מסך חשוך ולא משנה כמה אני מנסה להתאמץ. כולם אומרים לי שהייתי מצוינת והכל היה מושלם אבל אני לא זוכרת אותו. אני יודעת בערך מה קרה. זה לא היה בדיוק נשף אלא יותר שאלות מהקהל. אם בנשף הקודם שהיה לפשוטי הייתי צריכה להיראות המלאכית מהשמיים שתגאל אותם ולא תשלח את ילדיהם למות הרי שעכשיו אני צריכה להיראות מסוכנת ותוך כדי מושכת. כזאת שתצליח להוביל גדודים לניצחון. זה נשף אמיתי, למעמד הגבוה.
הצוות מעמיד אותי מול המראה ואני המומה. טוב, בעצם לא כל כך…אני באמת מסוכנת אבל בעניין המושכת…אני בספק…אבל אין ספק שהם הצליחו לגרום לי להראות ככה. אני לובשת שמלה שחורה, צמודה ולוחצת שנופלת על הרצפה. השסע בה כזה עמוק ומגיע כמעט עד למותניים. הלמעלה בצורת סטרפלס שעולה למעלה כלפי צד שמאל עד שלבסוף הופך לכתפייה עם שפיץ בולט. סביב הצוואר שלי יש קולר שמתחלק לעשרה חוטים שמתחברים לחלק העליון של השמלה. סביב היד שלי מלופף חוט כסף שעליו שזורים חרוזים בסדרה קבועה. את אזור העיניים מכסה מסיכה שחורה שמזדקרת בקצוות כלפיי מעלה. האיפור ששמו לי גורם לתווי הפנים העדינים שלי להפוך לחדים. לעיניים הגדולות שלי לצרות. השיער שלי חלק וקצת ממנו אסוף בגולגול, השאר פזור.
אני יוצאת מהחדר כשהצוות מוחאים כפיים והקטן ביותר מוחה דמעת התרגשות. גרייס מחכה לי גם הפעם ליד הדלת. היא מסתכלת עליי בהתפעלות,״יותר מתאים לך״, היא אומרת בקול מעודד וזה באמת גורם לי להרגיש יותר טוב. גרייס תמיד עוזרת לי. אנחנו עוברות במסדרונות ארוכים מתחת לאדמה ולבסוף עומדות מול דלת מרשימה ביופייה. 
״אחרייך״, אומרת לי גרייס ופותחת לי את הדלת. אני כמעט מסתנוורת מהאורות החזקים שמכוונים כלפיי. מחיאות הכפיים לא מאחרות לבוא. אני מחייכת חיוך מסתורי והולכת בגב זקוף על השטיח האדום. אני מתיישבת על כיסא הכבוד שחיכה לי בצד השני של האולם. אני יושבת לימינו של נשיא המפקדה, המפקד גלאן. כשאני מתיישבת הוא נעמד כשכוס זכוכית בידו. הוא מקיש עליה בכפיתו ומכריז ״הנשף מתחיל״.
המנות הראשונות מגיעות. מגוון סלטים, מתאבנים, מרקים,פירות ודגים הם רק מעט ממה שמוגש. בכל חיי לא ראיתי כל כך הרבה אוכל. רק כמות האוכל שתשאר ותסופק לחיות המחמד של המעד הגבוה היה מספיק למאה נערים ונערות לשנה. ואני לא מגזימה. אני אף פעם לא מגזימה.
אניבקושי מספיקה לטעום ממשהו וכבר מגישים לי מנה חדשה. לפתע אני רואה בכוס ליד גרייס משקה סמיך בגווני חום בהיר. אני שואלת אותה מה זה. ״אף פעם לא ראית קפה?!״, היא שואלת בתמיהה.
אני מנידה בראשי. שמעתי על זה, פעם, ממזמן, כשעוד גרתי ברחוב. האנשים העשירים שיכלו להזמין לעצמם כזה היו מספרים על המשקה הזה שמעורר אותך. 
״בואי תטעמי״, היא אומרת ומזמינה אחד בשבילי. זה מגיע מיד. אני מסתכלת על זה בחשש. אני לא שותה דברים שאני לא מכירה אבל מצד שני אם גרייס שותה את זה מה כבר יכול לקרות? 
אני מקרבת את הכוס אל פי ושותה שלוק קטן. אני מצליחה להתאפק מלירוק את זה חזרה רק בגלל שהתאמנתי בלבלוע הכל,״מה זה?!״, אני שואלת בתמיהה,״זה מר!״
גרייס צוחקת בשקט,״זה קפה מתוקה! בואי נזמין לך אחד חדש עם סוכר״. 
כשזה מגיע אני חושבת מחדש אם לשתות את זה או לא. אבל כשגרייס מזרזת אותי אני שותה בכל זאת. וזה טעים. אני שותה את הכל בלגימה אחת ושומעת את גרייס שוב צוחקת. אני מחייכת אליה והיא נרגעת.  המנה השנייה מגיעה. אם חשבתי שהמנה הראשונה מוגזמת ליד המנה השנייה היא נראית קטנה. מלאי סוגי עופות, בשרים במגוון צורות, נזידים סמיכים, פסטות הם בקושי ממגוון האוכל העצום הזה. ויין. המון יין. בהכנה לימדו אותי שיין הוא סימן לעושר, חוכמה וכריזמה. אז אני שותה כוס. ועוד אחת. ועוד אחת. אני באמצע הכוס החמישית כשכרוז מודיע שעכשיו הריקודים וכולם, כולל אותי, קמים ומתחלקים לזוגות. הזוג שלי הוא המפקד גלאן. הוא מדבר על הכבוד בגדול שנפל בחלקם שבחרתי בצד שלהם. כאילו שהייתה לי ברירה. הם לקחו אותי אחרי שהרסו את כל הכפר שלי. אבל זה העבר ומהעבר צריך רק ללמוד להבא. לא לזכור. לא לנקום. זה מה שהם אמרו. ובגלל זה אני לא בוטחת באנשים. הריקוד נגמר ומישהו שאני לא מכירה מזמין אותי לרקוד. גם הריקוד הזה נגמר ומישהו בעל מסיכה שחורה כמו שלי מזמין אותי לרקוד איתו. אני מסכימה ואנחנו רוקדים. אני מזהה מתחת למסיכה את העיניים הירוקות. ״אז אתה נהנה בנשף?״, אני שואלת ולא מראה שזיהיתי אותו.
״כן. אני נהנה מאוד״, הוא מחייך אליי.
״מצאת את מה שחיפשת?״
״אוו כן״, חיוכו גדל, הוא מתקרב אליי ונושק לי בשפתי. אנחנו מתרחקים רק כשהמנגינה מפסיקה ונשמעות מחיאות כפות ידיים סוערות. האנשים מתלהבים מהנשיקה שלנו. אני מסמיקה ומשפילה מבט אבל וויל מחייך אל האנשים במבט מרוצה שכמו אומר ׳היא שלי׳, דבר שמלהיב אותם יותר. אחרי שהם נרגעים מתחיל שיר חדש וכולם מתחלקים שוב לזוגות. אני וויל נפרדים לבני זוג שונים. שאר בני זוגי הם אנשים עשירים, משפיעים ונפוחים. בין לריקוד לריקוד אני שותה איתם כוס יין. אבל אני מתגעגעת לוויל. אני מספיקה לשוחח איתו עוד קצת אבל לא שיחה אמיתית בגלל שעשרות זוגות עיניים מסתכלות עלינו, מצפות לעוד נשיקה. אז וויל נותן להם אותה. ואני זורמת עם זה למרות שקשה לי. אניי שותה שוב יין. עכשיו אני כבר לגמרי בקהות חושים. הריקודים נגמרים וכל אחד יושב במקומו. המנה האחרונה הגיעו. אניי כבר לא שמה לב מה אני אוכלת. ואז אני רואה כוס קפה לידי. אני מקרבת אותה לשפתיי כשאני מריחה ריח מוזר עולה ממנה. ריח של סם. אבל הים כבר משפיעה עליי ולא אכפת לי מכלום. אני גומרת את כל הכוס וההרגשה שלי משתפרת פלא פלאים. אבל רק לרגע. לפתע אני רואה את הכל כפול. מטושטש. לאט לאט הראייה שלי נחלשת. ואז החושך.