חלק א׳- הצל | פרק 7

אני שומעת צעקות ומרגישה לפתע כאב בידיים. עוד פעם. ובגב. וברגליים. אני מרגישה נורא. אני מתעוררת שטופת זיעה ומוצאת את הפנים שלי צמודות לפלקט פלדה עומד. סביב הידיים והרגליים והמותניים שלי יש יציקת מתכת שנפתחת בעזרת קול. בלתי אפשרי לצאת. אני מנסה להבין מה אני עושה פה. אני מתחילה לאט לאט להזכר…הנשף…הקפה והחושך שאחריו…וויל…וויל! אני מתחילה לדאוג לו למרות שאני זאת שנמצאת בצרה. ברור לי שהתנהגתי כמו טיפשה. שהקפה היה מסומם וידעתי, ובכל זאת שתיתי. לא כך מתנהגת הנבחרת. כנראה שבכל זאת מוניקה עכשיו הנבחרת. אני מרגישה הצלפה ברגל שלי ושומעת שוב פעם צעקה, רק שהפעם אני מבינה את המילים,״מה עשית עם הנבחרות?״
אז הם יודעים…מוניקה היא הנבחרת…למרות שידעתי שזה מה שיכול לקרות זה מאכזב אותי.כבר חשבתי שנשארתי הנבחרת. אבל הם לא נותנים לי הרבה זמן לחשוב. שוב פעם השאלה הזאת ושוב פעם הצלפה. אני יודעת שאני לא יספר להם. אי אפשר לדעת מה יקרה עם המידע הזה. אם הוא יפגע בי או במוניקה או בוויל או בגרייס. מהשאר לא אכפת לי. אני גם ל יודעת מי הם או בשביל מי הם עובדים. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לקוות שיצילו אותי בקרוב. ושוב הצלפה והשאלה הזאת.
החושים שלי אומרים לי לעבוד עליהם שאני לא יודעת כלום. אז אני מנסה.
״מה אתם רוצים ממני?״, אני שואלת בקול שאמור להיות רועד, אף פעם לא הייתי טובה בהצגות,״אני לא יודעת כלום!״
הם צועקים שעליי שלא אנסה לעבוד עליהם ושוב מצליפים. אבל חזק יותר ויותר. אני מנסה לבכות אבל אחרי שנים של הסתרת רגשות זה קשה לי. אפילו שבמצב הזה זה אמור להיות קל. אני מצליחה בקושי להוריד דמעה אבל להם זה לא אכפת. 
״נקווה שהמכות האלה יעזרו לך להזכר״, הם צוחקים ואני מרגישה איך הגב שלי נחתך ומדמם. למרות בכאבים אני לא מוציאה מילה אז הם עוברים לשיטת עינויים אחרת. הידיים והרגליים שלי נקשרות לשרשראות שנמתחות כשהם מסובבים גלגל מתכת חלוד. והם מסובבים. אני מרגישה איך הגוף שלי נמתח בצורה לא הגיונית. וזה כואב. ממש כואב. עכשיו הדמעות זולגות בחופשיות. אבל אני לא מדברת. אז הם מוסיפים על זה. הם מכניסים אותי לקופסת זכוכית אטומה שבה הם משנים את הטמפרטורות במהירות. מחום שרבי לקור מקפיא. אני יודעת שהגוף שלי יסבול מזה. גם עכשיו המעברים האלה קשים. הגב שלי עדיין מדמם מההצלפות. אני מרגישה איך לאט לאט אני מאבדת את ההכרה. כמעט. כשהם רואים את זה הם שופכים עליי מים קפואים ורק מהסטירות שנתנו לי אפשר להתעלף. אבל אני לא. אני מתעוררת. הם ממשיכים ואני מוציאה את כל הדמעות שלא הוצאתי כל השנים. זה משחרר אבל לא עוזר. אני סובלת. כואב לי. כאב חזק, בלתי ניתן לתיאור. אני חושבת על להפסיק להחזיק מעמד ולהכנע, לוותר ואז אני שומעת דלת נפתחת ומישהו צועק,״תעצרו את הכל!״. גרייס.
אני מרשה לעצמי להכנע עכשיו כשאני יודעת שגרייס תטפל בי. האנשים האלה משחררים את החבלים, מוציאים אותי מהתא ופותחים את יציקות המתכת. הם מושיבים אותי על כיסא מול גרייס אבל כשאני נאנקת מהכאב בגב הם חובשים לי אותו. ״קייט מה הם עשו לך?״, היא בודקת אותי בדאגה כשהם משאירים אותנו לבד.
אני מחייכת חיוך עצוב,״כמו מה זה נראה?״, אני שואלת וכשהיא לא מגיבה אני ממשיכה,״ איך מצאת אותי?״
גרייס נאנחת.
״את ידעת מזה?!״, אני צורחת אבל מפסיקה מיד בגלל הכאב החד שמפלח את הריאות שלי.
גרייס מהנהנת בראשה ומשפילה מבט.
״למה לא עשית כלום?!״, אני שואלת בשקט שלא להכביד על הריאות שלי.
״אני עשיתי משהו!״, היא מוחה,״עובדה שאני כאן!״
״ומה זה יעזור לי? הם הרי ימשיכו כשתעזבי״
״לא אם תעני להם קייט!״, היא אומרת בלהט,״ תספרי לי! את חייבת! אני…אני לא יגלה לאף אחד!״
אני יודעת שזה שקר אבל אם אני חייבת לגלות לפחות זה יהיה לגרייס. 
״מה קרה לנבחרות?״, היא שואלת אותי בשקט מרגיע. אז אני מספרת. מספרת הכל. על מוניקה המתה. על שהעברתי לה חצי מנשמתי שכלל, כנראה, את הנבחרות. את החשש. את השכחה מהנשף הקודם. על וויל. כשאני גומרת היא קמה והולכת לדלת,״זהו? זה הכל?״, אני שואלת אותה והיא עוצרת ליד הדלת. היא פותחת את הדלת וחבורת האנשים מקודם נכנסים,״קבלי את זה כעונש ממני״, היא מחייכת חיוך שהוא שילוב בין זדוני לעצוב. ואז מסתובבת ויוצאת מהחדר, מותירה אותי לבד לרחמיהם של העינויים. 

בגלל שעכשיו מתחילה העלילה המשכתי מהר=]
אז מי שרוצה המשך שיגיב=]