21 – פרק 1

"נו, קדימה" האיצה בי לילי.
"לילי, לאט יותר, אני לא עומד בקצב" מחיתי.
היא נעצב בי מבט של "אויש, אתה מפסידן".
ניסיתי לתת פוש אחרון, זהו זה, זאת הפעם האחרונה שנקנה כרטיס טיסה אל עבר יעד חדש במקום כלשהו. מצאנו כבר עשרים ונשאר האחרון, ועכשיו עמדנו בפני היעד הסופי שלנו והקובע – האם נמצא את מספר 21?
בכל מקרה, שתבינו למה בכלל אנחנו "צדים" רמזים. הכל התחיל מזה שההורים שלנו היו מטיילים ידועים. הם היו מדענים, אמא הייתה גאולוגית ומדענית נבחרת שעסקה בעיקר בכימיה.
אבא היה אסטרופיזיקאי וביוטנכולוג. הם היו שניהם אנשי מדע.
ההורים שלי קיבלו פרס נובל בדיוק בשנה בה נולדתי. בכל מקרה, ההורים שלי נהרגו אבל לפני זה שמרו לנו צוואה שבה הבטיחו לנו ולכל בני המשפחה פרס ענק, גילוי שהם גילו אם נצא למסע ונצליח.
אז מצאנו את עצמנו לקראת מסע סביב העולם עם רמזים.
…
ג'יובאני, הדוד שלי נעץ בי מבטים מרושעים בזמן שפתח את המעטפה שלו. העיניים שלו היו שחורות כמו לילה והשיער שלו בוער כאש.
לילי חטפה ממני את המעטפה ופתחה.
"קדימה" היא אמרה לי "נקרא את הרמז הראשון".
ברמז הייתה תמונה של הר אדום ענקי במקום שנראה שומם וענק. משטחים ענקיים אדומים. ליד זה כדור הארץ.
היה חץ בין ההר האדום לכדור הארץ.
"זה… לא אומר לי הרבה" אמרה לי לילי.
לילי נראתה כמוני. היו לה אותן עיניים כחולות כמו שלי ואותו שיער שחור.
"בואו נעשה ברית" שמעתי קול מאחוריי. זה היה דוד שלי. קראו לו נייג'ל. השיער שלו היה בלונדיני קצר ותמיד על האוזן שלו הייתה אוזניית בלוטופ'. הוא היה בעל חיוך נעים. העיניים שלו היו אפרפרות-ירוקות.
על דוד נייג'ל תמיד יכולתי לסמוך. הוא הגיע מיוון והוא היה "הדוד הנחמד" שלנו.
נייג'ל תמיד היה מגיע אלינו לשמור עלינו כשההורים עבדו.
"אני בעד" אמרה לילי.
"אני לא חושב שההר האדום הזה נמצא בכדור הארץ" אמרתי.
"אבל איפה כל כך אדום" שאלה לילי.
"אולי… במאדים?" הצעתי.
"בואו נבדוק במחשב הנייד שלי" הציע נייג'ל.
…