21 – פרק 4 – הצד של לילי

יופי, אז הדוד שלנו, אלכסיי, תפס אותנו. אם הוא לא ינסה להוציא מאיתנו את הרמז אני עכבר. תזכרו את זה בסדר?
"אנחנו ממהרים" רטן נייג'ל
"אה" אלכסיי חייך "אני מבין". הוא פתח את הדלת והביט בי ובניקו.
"אנחנו חגורים והכל מעולה" אמרתי בכעס "סגור את הדלת ותתחפף"
"אה, לילי" הוא חייך חיוך מעצבן "זה באמת כל כך קל?"
"אתה שואל אותי?" השבתי בכעס
"טוב, אני מניח שכן" הוא ענה בקול כל כך רגוע עד שממש התעצבנתי.
"טוב אז אולי…." אמרתי בזעם אבל ניקו הניח יד על כתפי.
"לילי" הוא אמר והסתובבתי אליו בזעם. "הוא לא שווה את זה, לא עכשיו"
הבטתי בו פעם אחרונה, רטנתי והבטתי בדוד אלכסיי.
"תשמעו" הוא אמר "אני לא רוצה הרבה"
"אנחנו לא נותנים לך את הרמז" אמר נייג'ל מיד
"כמה חבל" אמר אלכסיי "למה שלא תיתנו לי אותו, בלי שנסתבך?"
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל ניקו בצחוק "לעצור אותנו ולענות אותנו עד שנדבר?"
"האמת שאני יודע שיש מי שידבר" הוא אמר ועיניו נחו עליי.
"אני?" שאלתי בצחוק
"כן, זה תלוי. אני מכיר אותך לילי"
"אה באמת?" שאלתי בצחוק והבטתי בו
"50" הוא אמר
"לא פחות מ-200" אמרתי ברצינות
"250" אלכסיי אמר
"את עושה עסקה בכסף עם אלכסיי?!" צעק עליי ניקו
"אני קצרה במזומנים" אמרתי "אני חייבת ל…"
"היא לא מקבלת את ההצעה שלך" אמר ניקו בכעס "ואף אחד אחר כאן לא"
"אתה לא תחליט בשבילי!" אמרתי בכעס "אתה לא אבא ש…"
"לילי!" צעק נייג'ל מהמושב הקדמי.
"טוב!" אמרתי בכעס
"יופי" נייג'ל חייך.
"אתם תשלמו על זה!" אמרתי ברוגז, החיוך של נייג'ל נמחק. "ואני רצינית, תשלמו"
ניקו הפך את הכיסים שלו ונתן לי עשרה שקלים. נייג'ל הביא לי שטר של 50.
"זה יספיק" אמרתי בחיוך והתרווחתי בכיסא "מצטערת אלכסיי"
"אה, את לוקחת 60 כשאת יכולה להשיג 250?"
"טוב תשמע" חייכתי "זה מפתה. אבל אנחנו צריכים לזוז"
"לילי" ניקו אמר "אולי…"
"תשתוק כבר ניקו" אמרתי "אנחנו מאד ממהרים כמו שאמרתי" חייכתי אל אלכסיי
"אני מאמין שאתם יכולים לחכות" הוא אמר וסגר את הדלת. שמעתי קול של הוצאת אוויר. נייג'ל פרץ בצעקות ורץ החוצה. "הוא ממש אידיוט" אמר כשחזר
"הוא הוריד לנו אוויר מאחד הגלגלים?" שאל ניקו
"פנצ'ר" אמר נייג'ל "זה ייקח זמן"
"אבל אין לנו זמן!" מחיתי
"אז נשכיר מכונית אחרת" אמר נייג'ל
"מה זאת אומרת? אין לך איפה להשכיר כאן מכונית…" האדמתי בכעס "אל תגידו לי ש'סחבתם' מכונית!. נייג'ל!" הוספתי כשראיתי את הבעת פניו.
"היינו חייבים" אמר נייג'ל "וזה גם מה שנעשה עכשיו"
"אני לא נוסעת במוכנית גנובה" אמרתי בכעס
"את מעדיפה להישאר פה?" שאל ניקו. נאנחתי, דוד נייג'ל קיבל את זה כאישור.

דוד נייג'ל "שכר" מכונית אחרת תוך כמה דקות, אני כעסתי מאד.
"הגענו" אמר ניקו ויצא מהר מהדלת, עמדנו שוב מול הר אולימפוס.
"אז מה אנחנו צריכים לעשות?" שאלתי
"להיפטר מראיות לרמז" אמר ניקו
"להיפטר מ…" הבטתי בו "אתם לא נורמאלים"
"אין לו עכשיו זמן, זוכרים?" שאל נייג'ל "חפשו משהו שאפשר להרוס איתו אבן"
"כמו… דינמיט?" שאל ניקו
"כן גאון" עניתי "מאיפה בדיוק נביא.." הבטתי לאן שהצביע. דינמיט עמד שם לבדו.
"טוב, מישהו אחר מרגיש שזה ממש קל?" שאל ניקו
"למי אכפת?" אמרתי "בואו נפוצץ את האבן ונלך מפה"
"אני אעשה את זה" אמר נייג'ל, הוא פנה אל הדינמיט ואז חזר אלינו עם הדינמיט בידו. "בואו נחפש את האבן"
אחרי כמה דקות מצאנו את האבן, לא ראינו אף אחד בשום מקום. לא אהבתי את זה.
נייג'ל הניח את הדינמיט ליד האבן והורה לנו להסתתר מאחורי סלע במרחק מה משם.
הוא הדליק את הדינמיט ופתח בריצה אלינו. הוא נשכב לידנו על הרצפה בדיוק כשהדינמיט התפוצץ. זה היה הרעש הכי חזק ששמעתי מעודי.
התרוממנו, נייג'ל פנה אל האבן וניקו בעקבותיו. קמתי גם אני אבל הנעל שלי נתקעה במשהו.
הבטתי למטה. "מה זה?" שאלתי את עצמי. דלת עץ קטנה הייתה מקובעת באדמה. נקשתי עליה, היא הייתה חלולה, כאילו זה…
"היי נייג'ל! ניקו!" קראתי ותפסתי את הידית של הדלת, היא הייתה מוסתרת בחול ואבנים.
הם באו ואז הצלחתי להרים את הפתח. "תראו מה מצאתי" אמרתי.