Alias: פרק 2- Dogs & Wedding

"בוקר טוב," אני עונה לטלפון. "היי קיי," דריוס עונה. "קרה משהו?" אני משפשפת את עיני. "רק רציתי לבדוק לשלומך." הוא מצחקק. "שלומי בסדר," אני מגלגלת את עיני, רוצה לסיים את השיחה המשעממת הזאת. "עוד משהו?" אני מוציאה את קנקן מיץ התפוזים מהמקרר. "הו כן, אני אבוא בצהריים. יש לי הפתעה בשבילך." אני מוזגת את המיץ אל הכוס. "באמת?" "כן." קול צחוקו נשמע. "אוקיי אני אדבר איתך מאוחר יותר." "רגע, חכה." אני עוצרת אותו מלנתק.

"מה קורה קיי?" הוא שואל. "שמעת משהו על דום, או טיירון?" אני מניחה את הכוס בכיור. "האמת שכן. שניהם עצובים, טיירון לא אוכל או מתקשר עם מישהו. ודום.." הוא עוצר לשנייה. "הוא לא יוצא מהבית שלו, או עונה לטלפונים," הוא ממלמל. "פאק," אני מגרדת את עורפי. "הוא יחזור לעצמו לאט לאט," הוא כמעט ולוחש. "אני צריכה ללכת," אני נאנחת כאשר אני שומעת את דפיקות הדלת. "רק תזכרי, בשעה שתיים אני אצלך, אז שלא יהיו אורחים לא צפויים." הוא מנתק.

"היי," אני מחייכת אל לוקאס העומד במרפסת הקדמית, לבוש בחלוצת טריקו שחורה, מכנסי ג'ינס ונעלי וואנס. "שלום לך," הוא מחייך חיוך המראה את גומותיו. "תיכנס," אני זזה מפתח הדלת, נותנת לו מספיק מקום כדי לעבור.

"לא קר לך?" אני מתיישבת על הספה וכורכת סביב גופי את שמיכת הפוך החמה. "לא." הוא מתיישב לידי וחולץ את נעליו. "טוב. אולי קצת." הוא מתקרב אליי וכורך את השמיכה מסביב גופו. "קרה משהו?" אני שואלת, חשה שמשהו לא כשורה. "הכל בסדר." הוא עונה במהירות, דבר המעיד שמשהו לא בסדר. "ועכשיו באמת?" אני מרימה גבה. "אני צריך טובה," הווא מהסס. "נו לוקאס, מה אתה צריך?" אני מניחה את סנטרי על כתפו. "תראי, בעוד יומיים אחי מתחתן וההורים שלי בטוח יעצבנו אותי עם השאלות של "מתי תורך?" "מתי תהיה לך חברה?" ועוד שאלות בנושא, אז בבקשה. אני מבקש, ומתחנן, תבואי איתי לחתונה?" הוא מבליט את שפתו התחתונה.
"תראה.." אני משחקת עם אצבעותיי. "בבקשה קיארה. את חייבת לי," הוא תוקע את מרפקו במותני. אני מגלגלת את עיני אך לבסוף נאנחת. "אוקיי," אני ממלמלת ותוך שניות לוקאס פוצח בקולות צהלה ושמחה. "תודה, תודה ותודה." הוא מחבק אותי, ואני מכה את חזהו כדי שישחרר אותי. "אוץ'." הוא מניח את ידו על חזהו, "הכאבת לי." הוא מחזיק את צחוקו אך נכשל. "אוח תשתוק." אני מגלגלת את עיני בשובבות.

"צריך ללבוש משהו מיוחד? יש נושא מרכזי לחתונה?" אני שואלת ומתקדמת אל עבר המטבח. "האמת שלא." הוא מתיישב על כיסא הבר. "פאק," אני ממלמלת. "מה קרה?" הוא מתקדם אליי במהירות. "אני צריכה לקנות שמלה," אני נאנחת. כבר הזכרתי שאני שונאת שמלות? או איפור? "ואיפור." אני מוציאה את החלב מהמקרר.

קניון מרכז איטון

"וזאת?" אני מחזיקה בשמלה, צבעה הסגול כה עדין אך עדיין קשה לפספס אותו. הפלג העליון של השמלה עשוי מתחרה באותו הצבע. והשמלה מגיעה עד לרצפה. "תלכי למדוד." לוקאס מחטיף מבט במכשיר הסלולר שבידו. "אוקיי." אני מתקדמת אל עבר תאי ההלבשה.

פושטת את בגדיי, אני מחליקה את בד השמלה על גופי. מסתובבת כדאי להביט במראה, אני רואה כי השמלה מחמיאה לגופי החטוב, וצבעה בולט אף יותר על עורי השזוף. "קיארה?" קולו של לוקאס נשמע מבעד לווילון. "כן?" אני מעבירה את ידי לאורך השמלה. "אני יכול לראות?" הוא שואל. מסיטה את הווילון, אני צועדת מספר צעדים לקראתו. "אז, מה אתה חושב?" אני מסתובבת לאט לאט, נותנת לו לראות את גופי. הוא פותח את פיו כדי לבר אך לבסוף אנחנו נקלעים למצב של שקט מביך. "לוקאס?" אני נוקשת באצבעותי מול פניו, מחליטה לשבור את השתיקה. "מה?" הוא מתנער ומביט בי. "מה אתה חושב?" אני שואלת בשנית. "וואו." זאת המילה היחידה שיצאה מפיו. "את כל כך יפה." הוא סוקר את גופי מכף רגל ועד ראש. "תודה," אני מחייכת בביישנות. "רק למצוא נעליים." אני נכנסת בחזרה לתא ההלבשה.

~~~

"סוף סוף, בית." אני סוגרת את דלת ביתי. "קיארה!?" קול צועק, ואחריו נשמעו נביחות. אני מניחה את השקיות על הרצפה ומתקדמת אל הסלון במהירות. "אלוהים." אני מביטה בדריוס, המחזיק בידיו רצועות ברזל. "אמרתי לך שאני בא, נכון!?" פניו אדומות. "שיט," אני ממלמלת מספר קללות. "אני מצטערת," אני ממלמלת. הוא נאנח מייאוש, "זה בסדר. עכשיו בואי לפה." הוא שורק, ולאחר מכן, נביחות הכלבים נשמעות בשנית. "אלוהים!" אני צועקת כאשר אני רואה את צ'אק וג'ק.

עיניהם החומות מביטות בי, וזנבם משקשקים מצד לצד בשמחה. "תשחרר אותם," אני מתיישבת על ברכי, ותוך שניות שני הכלבים תוקפים אותי בליקוקים. "גם אני התגעגעתי," אני מלטפת את שניהם. "הם התגעגעו אלייך." דריוס מלטף אותם. "שבועיים שלא ראיתי אותם." אני מתרוממת ומתקדמת אל המטבח. "למה הבאת אותם לכאן?" אני מוציאה כוס זכוכית מהמדף. "אני רוצה שאת תטפלי בהם, אחרי הכל הם שלך." "אני לא יכולה," אני ממלמלת. "הרי בסופו של דבר, טיירון או דום יגלו שהכלבים נעלמו." "אל תדאגי, אוקיי? תבטחי בי." הוא מניח את ידיו על כתפיי. "אוקיי." אני מהנהנת.

"אני צריך ללכת." הוא מביט בשעונו. "להתראות," אני מחייכת. "הבאתי להם מזון וקערות." הוא צועק ולאחר מכן טריקת דלת נשמעת.

אני מניחה את הקערות מולי, ומוזגת לתוכם את האוכל. "שבו." אני מצווה, ורואה את שני הכלבים מתיישבים. "התגלגלו." הם מתגלגלים. "תאכלו." הם רצים אל עבר האוכל בזמן שאני קמה ומתחילה להכין לעצמי ארוחת ערב.

"שלום!" קולו של לוקאס נשמע. ולאחר מכן קולות צעקה ונביחה נשמעים. "קיארה!" הוא צועק. "היי," אני שורקת אל הכלבים ותוך שניות שניהם עומדים לצידי. "אתה בסדר?" אני מושיטה את ידי לעזרה. "ממתי יש לך כלבים?" הוא מנקה את מכנסיו. "מהיום," אני מגרדת את עורפי. "נחמד, איך קוראים להם?" הוא מתקרב אליי, והכלבים נוהמים. "שקט." אני מלטפת את ראשם, "הוא חבר." אני לוחשת ובתוך שניות שניהם מרחרחים את לוקאס ומשקשקים את זנבם. "זה ג'ק." אני מצביעה על הרוטווילר עם הנקודה הלבנה על כף רגלו. "וזה צ'אק." אני מצביעה על הרוטווילר שנקודה לבנה מכסה את אוזנו הימנית. "זה בכלל הגיוני שלסוג הכלבים הזה יהיה נקודת לבנות על הגוף?" לוקאס שואל בבלבול. "אני לא יודעת, אבל ככה קיבלתי אותם, והאמת זה משהו מיוחד." אני מעבירה את אצבעותיי על האוזן של צ'אק, מרגישה את הפרווה הכה נעימה שלו.

לאחר כשעתיים של דיבורים על לוקאס, הוא נפרד ממני לשלום. אני עולה לחדרי בקומה העליונה, ומוציאה בגדים מהארון. "תשמרו על הבית." אני לוחשת אל הכלבים שתוך שניות, שניהם רצים מן החדר אל הקומה התחתונה.
לאחר המקלחת הזריזה, אני מצחצחת את שיני, לובשת את ההלבשה התחתונה וקושרת מסביב גופי את חלוק המשי הפרחוני.

יורדת אל הקומה התחתונה, אני מוודה שכל האורות כבוים, אני קוראת לכלבים להיכנס לבית ולאחר מכן אני מפעילה את האזעקה. "בואו." אני עולה במהירות אל חדרי. וצונחת אל המיטה הרכה. "לילה טוב," אני מכסה את הכלבים ומכבה את האור.

~~~

"קיארה!" אני פותחת את עיני במהירות ומתנפלת על האדם שהעיר אותי, מצמידה את גופו לרצפה ואוחזת בידו כך שהיא נמצאת מאחורי גבו. "לעזאזל, קיארה!" לוקאס צועק מכאבים. "הו אלוהים! אני מצטערת." אני משחררת את אחיזתי. "אתה בסדר?" אני מכסה את גופי הכמעט ועירום בשמיכה. "אישה, מאיפה יש לך את הכוח!?" הוא מנער את ידו. "אבא שלי היה מתאגרף." אני משקרת. "אוקיי.." הוא מרים את גבתו בחשדנות, ואני מחזירה לו חיוך.
"מה השעה?" אני שואלת בזמן שאני יורדת במדרגות לקומה הראשונה. "כבר עשר בבוקר." לוקאס מכניס לפיו כף גדולה בדגני בוקר. "ומה אנחנו צריכים לצאת?" אני מוזגת מיץ תפוזים לכוס. "בשש בערב אנחנו יוצאים," הוא שותה את החלב שנשאר ולאחר מכן מניח את הקערה בכיור.

~~~

"קיארה, אני אאסוף אותך ב- 17:50, תהיי מוכנה." אני מקבלת הודעה מלוקאס. "אוקיי." אני שולחת ובצירוף של פרצוף מחייך.

"פאק!" אני מביטה בשעון, רואה שנותרה לי רק שעה להתכונן, ועוד הרבה דברים לעשות.

פותחת את זרם המים, אני פושטת את בגדיי במהירות ונכנסת לתוך המקלחת. אחרי 10 דקות במקלחת, אני יוצאת, כורכת מגבת מסביב גופי ומתקדמת אל עבר המיטה, שעליה מונחים מוצרי האיפור, השמלה והנעליים.
חצי שעה לאחר מכן, אני מוכנה לחתונה. השמלה יושבת על גופי באופן מופלא, שיערי מסודר והאודם הורוד מבליט את שפתיי הנפוחות.

נותרו 10 דקות עד שלוקאס מגיע, ובזמן זה, אני עושה סיבוב ברחבי הבית, בודקת שכל החלונות סגורים. והכלבים עומדים על משמרם.

"אני כאן." ההודעה מוצגת על מסך הטלפון. אני מקישה את הסיסמא, מפעילה את האזעקה. בודקת כי חגורת הנשק נמצאת במקומה על הירך, והאקדח מוסתר, אני עושה את דרכי אל מחוץ לדלת והישר אל מכונית המוסטנג של לוקאס.

"שלום." אני חוגרת את חגורת הבטיחות. "את נראית נפלא." הוא מתניע את מכוניתו, "גם אתה נראה לא רע." אני סוקרת את גופו, חולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים עד למרפק, מכנסיי ערב שחורות ונעליי ערב פשוטות. מראה מעט זנוח אך על גופו השרירי והמקועקע של לוקאס התלבושת נראית כה סקסית.

~~~

"הו לוקאס!" אישה הנראית בגיל ה- 40, צועקת. "אימא," הוא מחייך ומחבק את אימו. אם מסתכלים על שניהם, יכולים לראות כי לוקאס דומה מאוד לאימו. "ומי זאת?" היא בוחנת את גופי ומחייכת. "אימא, זאת קיארה. החברה שלי." הוא מדגיש את החלק האחרון. "קיארה, זאת רוזה, אימי." הוא מניח את ידו מסביב מותני. "הו אלוהים," רוזה מחייכת, "סוף סוף יש לך חברה." היא נוזפת בו בצחקוק. "אימא!" לוקאס רוטן.

"אוקיי אוקיי, תתפסו מקום." רוזה מצחקקת ומכוונת אותו אל אזור הטקס. "נוכל לשבת בשורות האחרונות?" אני שואלת, הדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו יזהה אותי. "ברור," הוא מחייך.

~~~

תמיד חלמתי איך אני צועדת אל הגבר שלי, לבושה בשמלה לבנה כשלג. תמיד חלמתי לזכות להתחתן עם הגבר שאוהב.

עכשיו אני מתבוננת מקרוב, באירוע הכה מיוחד הזה. הוא מתבונן בה בעיניים אוהבות, כאשר היא צועדת במורד השביל, היישר אליו. שניהם מחייכים, ואפילו דומעים. הכומר מתחיל את דבריו, מבקש מהחתן והכלה להתחיל לנדור את נדריהם.

"אלח'נדרו יקירי," הכלה מתחילה לומר את נדרה. "חמש שנים מופלאות עברו במהירות, אני לא מאמינה שאני עומדת פה. מול חבריי ומשפחתי, שהם עדים לכך שבעוד כמה דקות אני אוכל לקרוא לך "בעלי"." היא מושכת באפה, מצחקקת. "אני רוצה לעשות את זה מהר, אני רוצה לסיים עם זה וסוף סוף לנשק אותך," היא מנגבת את מספר הדמעות שזלגו. "אני אוהבת אותך כל כך, ואני רוצה להתחיל לחיות את חיי איתך." היא מחייכת ומתנפלת על חתנה בנשיקה.

אחרי מילים רבות של הכומר נאמרו המילים ששניהם חיכו להם זמן רב. "האם אתה, אלח'נדרו פרננדס ברונו, לוקח את מארי דניאלה קולטון להיות לאשתך?" "כן." הוא מחייך. "והאם את, מארי דניאלה קולטון, לוקחת את אלח'נדרו פרננדס ברונו, להיות לבעלך?" "כן, מיליון פעמים כן." היא מתנשמת בכבדות. "ובכן, לפי הרשות שניתנה לי, אני מכריז עליכם בעל ואישה." הכומר מציג עם ידו את סימן הצלב. "אתה רשאי לנשק את כלתך היפהפייה." הכומר מחייך. "אני אוהב אותך," החתן צועק ומרסק את שפתיו אל שפתייה.

"לוקאס," אלח'נדרו, אחיו של לוקאס קורא. "מזל טוב, אחי." לוקאס מחבק את אחיו. "ומי זאת?" אלח'נדרו מעביר את מבטו אליי. "זאת קיארה, חברה שלי." הוא מחייך. "שנינו יודעים שלא רצית שאימא תשגע אותך, אז חטפת בחורה והבאת אותה?" שניהם צוחקים. "לא חטפתי, ביקשתי." לוקאס מחייך.

"היי אל!" קול מוכר קורא. "הו אלוהים." אני ממלמלת. גופי כמעט ומאבד את שיווי משקלו, כאשר אני רואה כי האדם שצעק הוא לא אחר מכריס.