Alias: פרק 3- Daniels

"קיארה?" לואקס מביט בי. "אני.. אני חייבת ללכת לשירותים." אני מכסה את פי ורצה במהירות אל השירותים. "קיארה!" קולו של לוקאס נשמע ולאחר מכן דפיקות רועמות על הדלת נשמעות.

מנסה לחקות קולות שיעול וחנק, אני מסתכלת מסביבי, רואה את החלון הקטן מעל האסלה. אני סוגרת את מכסה האסלה, וחולצת את נעליי העקב, זורקת אותן מהחלון. אני נעמדת על האסלה ומוציאה את ראשי מהחלון.
ולאחר מכן את הידיים.
"נו קדימה," אני ממלמלת.
החסרונות בישבן גדול.

"סוף סוף," אני מתנשמת כאשר אני מניחה את רגליי על האדמה המוצקה.
"קיארה!?" קולו המעצבן של לוקאס נשמע. אם רק הייתי יכולה לירות בו. \"נו לעזאזל.\" אני מגלגלת את עיניי.

אחרי ריצה של כ- 30 דקות, אני מגיעה לביתי. אני שורקת אל הכלבים, ומחכה שדמותם תתייצב מולי. אם לא הייתי הבעלים של שני הכלבים, הייתי חושבת ששני שדים מגיחים מהצללים, לוקחים אותי עימם אל העולם התחתון, המקום שבו הייתי רוצה להיות, המקום שאליו אני שייכת.

אני נכנסת אל הבית, ומקלידה במהירות את הסיסמא לכיבוי האזעקה המטופשת.
"קיארה?" קול עמוק נשמע. אני שולפת את האקדח הקטן מחגורת הירך, ומכוונת את הקנה לכיוון הקול.
"מי אתה?" אני מצמצת את עיני.
"את לא זוכרת אותי?" הוא יוצא מן הצללים. הבלורית הזהובה, הכה מוכרת שלו, מתנוססת על ראשו. גופייה פשוטה ומכנסי ג'ינס ישנים, מכסים את גופו המקועקע והשרירי.
"מה אתה עושה כאן?" אני מביטה בעיניו החומות, הבוהקות כנגד אור הירח.

הוא משחק עם שרשרת הזהב שתלויה על צווארו.
"שמעתי על מה שקרה." הוא מביט בי בעיניים קשות.
"מה חשבת לעצמך? שלא ימצאו אותך לבסוף?\" לסתו נעולה.
"חודש עבר! כולם חושבים שאני מתה!" אני טוענת את האקדח.
"באמת חשבת את זה?" הוא מצחקק.
"כל כנופיית השוורים מחפשת אותך. רק חבל שהם כל כך אטומים לרעיון שאת יצאת מהארץ. לפחות הם לא תמימים. אני לא מאמין שכולם חושבים ששריפה קטנה ניצחה את קיארה גונזלס "הבלתי מנוצחת" אפילו תומאס לא מאמין לזה." הוא מגלגל את עיניו.
"מזל שאתה כל כך חכם." אני מציינת בגלגול עיניים.
"שקט." הוא מביט בי בעיניים כועסות.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת וזזה לכיוון הכלבים הרדומים, שהאקדח עדיין בידי.
"הו את יודעת, ללכת למועדון, להשתכר, לזיין, להרוג אותך." אני מצחקקת במרירות.
"כמה מצחיק, אבל תזכיר לי מי כמעט הרגה אותך?" אני מחייכת בנצחון כאשר פניו מאדימות מעצבים. "תשתקי." הוא מתקדם אליי במהירות.
"מה-" אני נקטעת כאשר פניו של טרביס קרובות באופן מסוכן אל פניי שלי, וגופי מוצמד אל הקיר.
"מה אתה עושה?" אחיזתי באקדח נאבדה. אצבעותיו עוברות במעלה הירך שלי, עד שפוגשות באחת הצלקות הרבות שעיטרו את גופי.
"אני גרמתי לצלקת הזאת." חיוך מעושה על פניו.
"שיריתי בך, לפני.." הוא עוצר.
"3 שנים?" הוא מרים את גבותיו, ואני מהנהנת בתבוסה.
"אז קיי," הוא מלטף את ירכיי, גורם לצמרמורת בגופי.
"למה ברחת?" הוא מעביר את האקדח על לחיי.
"לא ברחתי!" אני מתעצבנת.
"אז למה את כאן?" הוא שואל, ואני שותקת.
"בדיוק." הוא מציין.
"תעזוב אותי, תלך." אני דוחפת אותו, למה הוא כאן? מה הוא רוצה? כל כך הרבה שאלות עולות בראשי.
"באמת עדיף שאלך." הוא מביט בי בגועל.
"כן, באמת עדיף." אני משלבת את ידיי, ומחכה שטרביס ייצא מהדלת.
"אל תדאגי קיי, אנחנו עוד ניפגש." הוא קורץ, ומתקדם אל עבר מכונית הריינג רובר השחורה שלו.

שעת לילה מאוחרת, וצלצול הטלפון נשמע. אני גונחת מתסכול.
"הלו?" אני מתפרצת.
"היי קיארה." טרביס מצחקק, לפני פחות משעתיים הוא שנא אותי, והנה זה מתחיל; "שיגעונות הדו- קוטביות" של טרביס.
"עוד פעם אתה? השעה היא 12 בלילה, לכל הרוחות טרביס. אנשים מנסים לישון!" אני מסננת.
"אויש נו," הוא ממלמל בילדותיות.
"להתראות טרביס." אני מגלגלת את עיניי.
"נו קיארה, אני משועמם. בואי נעשה משהו." הוא ממלמל בקול תינוקי, גורם לעצביי להתגבר.
"כמו מה? מה כבר יש לעשות ב- 12 בלילה?" אני קמה מהמיטה באי רצון.
"תתלבשי, ואני אבוא לאסוף אותך בעוד.." הוא עוצר לשנייה, כנראה בודק את השעה.
"20 דקות." הוא מנתק.
"לאן הכנסתי את עצמי?" אני ממלמלת לעצמי. אני נכנסת לחדר האמבטיה, פותחת את ברז המים, ופושטת את בגדיי. לאחר שאני בודקת את טמפרטורת המים, אני נכנסת למקלחת.
לאחר מקלחת זריזה, אני עוטפת את גופי במגבת, ומתקדמת אל הכיור. מכיוון שחלל החדר אטום, אדים נדבקו אל המראה. אני מתחילה לצייר עם אצבעי שרבוטים שונים על המראה. מצחחת את שיניי, אני יורקת את הקצף אל הכיור, ומנגבת את פי.
עוד 5 דקות.
לובשת את חזיית התחרה השחורה על גופי, אני מחליקה אל גופי את חולצת ה"ביטלס" האפורה, ולאחר מכן אני לובשת את התחתונים התואמים לחזייה.
"מכנסיים, מכנסיים, מכנסיים." אני ממלמלת תוך כדי שאני משוטטת במגירה.
"הנה." אני מצחקקת. מכנסיי היפ-הופ, רחבים בחלקם העליון, כמו מכנסיי שק, וצמודים ברגליים.
לובשת את המכנסיים, אני גורבת גרביים לבנות ולאחר מכן אני נועלת את נעליי הוואנס האדומות.

"אני כאן." ההודעה מהבהבת על המסך.
"אני באה." אני שולחת, רק שלא יתחיל לצפור.

לאחר ארגונים אחרונים, אני נועלת את הבית, ומתקדמת אל עבר המכונית.

"היי." אני ממלמלת, וחוגרת את חגורת הבטיחות.
"מוכנה לעשות כיף?" הוא מחייך בשובבות.
"בוא נראה מה תכננת לנו, דניאלס."

"והגענו." טרביס חונה את המכונית, מול בניין הספרייה.
"מה אנחנו עושים בספרייה?" אני מרימה גבה.
"פשוט בואי." הוא יוצא מהרכב.
אנחנו עומדים מול קיר הבטון הישן, שנורה אחת מאירה את סביבתנו.

"תתפסי." הוא זורק לכיווני פחית צבע.
"באמת דניאלס? אנחנו הולכים לרסס את הספרייה?" אני משקשקת את הפחית.
הוא מהנהן, ומתחיל לצייר ציורים משונים על הקיר. אני נאנחת, ומתחילה לצייר.

"מה אתה חושב?" אני שואלת כאשר אני מסיימת לצייר את האריה הצבעוני.
"טיפוסי בשבילך." הוא מציין, וזורק לכיווני מטלית מוכתמת בצבע.
"תודה," אני מנקה את ידיי.
"האמת היא שנהנתי." אני מציינת שאנחנו נמצאים על המרפסת הקדמית של ביתי.
"גם אני." הוא מחייך.
"אז נתראה." אני מחייכת, ומוציאה את המפתח מכיסי.
"רגע, קיארה." טרביס נוגע בזרועי.
"כן?" אני מביטה בו. ולאחר מכן, אני מרגישה את שפתיו מוצמדות לשלי.

שניות לאחר מכן, גופי מתנתק מהקרקע, ואני נמצאת בין זרועותיו החסונות של טרביס, שרגליי נכרכות מסביב מותניו.
מנסה לדחוף אותו, הוא מחזיק בידיי, וכורך אותן מסביב צווארו.

"טרביס," אני ממלמלת בשניות האחדות שניתנו לי כדי לקחת אוויר.
"תשתקי, ותנשקי אותי." הוא מצמיד את שפתיו לשלי בשנית.