הסתכלתי עליו וחייכתי,
הוא חשב שהכול רגיל.
-"אני בסדר באמת."
-"רק כי אני בוטח בך,אני מאמין לך."
הוא לא ידע,אף אחד לא ידע.
-"רק תגידי לי מה מטריד אותך?"
-"כלום!תפסיק כבר לשאול."
הוא בא אליי וחיבק אותי כמעט בכיתי אבל,
החזקתי את עצמי.
-"בבקשה לילי,אני יודע שמשהו מטריד אותך למה את לא מוכנה להגיד לי למה?"
-"כי כלום לא קרה!"
-"טוב."
הוא אמר ושחרר את אחיזתו,הוא נראה מאוכזב.
-"אם את לא רוצה להגיד לי אל תגידי,אבל אל תשקרי לי ותגידי
לי כאילו כלום לא קרה!אני רואה את העצב בעיניים שלך."
-"אתה טועה,כלום לא קרה ועכשיו די תלך אני רוצה להיות לבד!"
-"טוב!"
הוא קרא בעצבנות יצא מן הבית וטרק את הדלת בחוזקה.
מיד לאחר שהוא יצא קפצתי על המיטה ובכיתי.
כל הדמעות יצאו,ונזכרתי בכל מה שקרה.
על כל מה שסביבי..
אף אחד לא מבין אותי,אפילו לא הוא.
הלכתי למטבח והוצאתי את הסכין.
אני יודעת שהבטחתי ךו שאני אפסיק אבל,
זאת פשוט התמכרות..
עוד חתך ועוד חתך.
הרצפה התלכלכה בדם ובדמעות ואני?
אני ניגבתי את הסכין,החזרתי אותו למטבח.
שטפתי את הידיים מכל הדם והלכתי למיטה.