Back from the Ashes פרק 10 : זכרונות מהעבר

עשיתי את דרכי למגרש , לדבר עם ריין. הוא עדיין התאמן, לבד. שערותיו ופניו היו רטובים מזיעה וכך גם חולצתו הלבנה אבל לא נראה לי שהיה לו אכפת.הוא שם לב אליי מיד אך לא אמר או עשה כלום .
"היי" אמרתי בעודי מתקרבת אליו. כשלא ענה המשכתי "דברתי עם ג'ייס "
"ו…?" הוא ניסה לזרז אותי
"הוא סיפר לי מה קרה היום לפני 13 שנה " ראיתי את הבעתו משתנה במהירות. הוא אפילו לא טרח להסתיר כמה הוא התעצבן.
"אז עכשיו אתם מרכלים עליי ?! " הוא צעק
"הוא לי סיפר לי שום דבר אחר , ריין, שום פרט על החיים שלך. הוא ממש דואג לך" ניסיתי להרגיע אותו.
"מה את עושה פה סיירה ?"שאל, מעביר יד בשערותיו הרטובות.
"רציתי לראות איך אתה מרגיש"
"אני בסדר" הוא מלמל, מסתכל על הרצפה
"כן? אז למה אתה לא הולך הביתה ? " התקרבתי אליו בכמה צעדים. הוא הרים את מבטו ,מסתכל לי ישר בעיניים. מקודם אף פעם לא שמתי לב לצבע המהמם של עיניו. אפורות כאלה, מחשמלות, כמו הצבע של השמיים בזמן סערה . הוא לא ענה על השאלה שלי והסקתי שהוא גם לא מתכוון לענות.
"אכפת לך אם אני אשאר גם?"
"תעשי מה שבא לך " הוא זרק את הכדור שהיה בידיו בכוח. הכדור עף לצד השני של המגרש.הוא רץ לעבר הכדור ואחר כך חזר אליי. הוא העביר יד בשערותיו שנית, לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"אני מכירה בית קפה אחד. מקום נחמד, שקט כזה, ממש ליד הים. רוצה לבוא ?"
הוא לא הפנה את מבטו אליי,רק הנהן. אחרי שהוא התקלח והחליף בגדים ולמכנס שחור וסווטשירט לבן, עשינו את דרכינו במגרש החניה הריק למכונית שלי. שנינו סחבנו תיק בית ספר ותיק ספורט שזרקנו מתחת למושבים מאחורה. הנסיעה לא הייתה ארוכה, בערך 25 דקות. שנינו שתקנו כל הדרך . ריין נראה כאילו הוא שקוע עמוק במחשבות. הוא הסתכל בהסיח דעת דרך החלון ולא שם לב כשהגענו. נאלצתי לקרוא בשמו כמה פעמים כדי למשוך את תשומת ליבו. כשהגענו לבית הקפה בחרנו בשולחן בחוץ. המקום היה ריק חוץ מאיתנו ועוד זוג קשישים שישבו בפנים. בית הקפה הזה לא היה פופלארי. הוא היה ממוקם ברחוב קצת רחוק מהטיילת לכן לא הרבה אנשים ידעו עליו.גם כשהמלצר לקח את הזמנותינו ריין נראה לא מרוכז.
"אני אקח מה שהיא לקחה " הוא מלמל. אני לא חושבת שהוא יודע מה הזמנתי.
המלצר חזר אחרי כמה דקות עם ההזמנות שלנו.הוא הניח את הכוסות מולינו ועזב. לקחתי לגימה ארוכה מהשוקו החם שלי וכך גם ריין. לא חשבתי שהוא אפילו מרגיש את הטעם של המשקה שלו.
"אז…"התחלתי ואז נעצרתי. על מה לדבר איתו?
"אני יכולה לשאול ממה היא מתה ?"
הוא ענה כמעט מיד " היא התאבדה. לקחה כדורים." קולו היה שקט וצרוד מהרגיל. המהירות שבה ענה על השאלה גרמה לי להרגיש כאילו הוא רצה לדבר על זה.
"אריאנה וג'וש הכירו את ההורים שלך?"
"לא" היה כל מה שאמר
" ומה עם אבא שלך ? "
השאלה הזאת הפתיעה אותו.
"תגידי , מה את רוצה ממני? " הוא צעק "שנינו יודעים שממש לא אכפת לך וחוץ מזה זה לא עיניינך !צאי לי מהוריד!" הוא קם מהכסא שלו ,הניח על השולחן שטר של 5 דולר ויצא מבית הקפה.
דמעה קטנה עשתה את דרכה החוצה. הוא כל כך מתסכל! לא נותן לאף אחד להתקרב אליו ואפילו אם מישהו מנסה להיות נחמד אליו הוא ישר יורה ארס.אני מודעת לזה שהוא לא חייב לי כלום, אבל יש דרך יותר טובה להגיד את זה. כשישבתי לבד, חשבתי שאולי כדי להשאיר אותו כאן לבד ולנסוע הביתה, אבל אז נזכרתי שהדברים שלו אצלי. אחרי ששילמתי , יצאתי לחפש אותו.
לקח לי די הרבה זמן למצוא אותו. הוא ישב על שפת הים והסתכל לעבר האופק. הוא לא אמר כלום כשהתיישבתי לידו. אחרי כמה דקות פתח את פיו . כשדיבר, קולו לא עלה על לחישה אבל לא הייתה לי בעיה לשמוע אותו "אני חייב לך התנצלות. עבר עליי חרא יום והוא לא בדיוק משתפר, אבל זה לא תירוץ. הוצאתי את העצבים שלי עלייך וזה ממש לא היה לעיניין . סליחה" זה גרם לי לחייך. לא הייתה לו בעיה להתנצל כשידע שעשה טעות. לא חשבתי שהוא יהיה ככה.
" גם אני חייבת לך התנצלות.לא הייתי צריכה להכניס את האף לעיניינים שהם לא שלי. סליחה " הוא לא הגיב . "אתה יודע, אתה לא חייב להחזיק את בפנים. אתה יכול לשתף , זה יקל עליך" גם עכשיו הוא לא הגיב . לא לחצתי עליו. ישבנו זה ליד זו במשך הרבה זמן , שותקים.בדיוק כשהתכוונתי להציע שנתחיל לזוז הבייתה, הוא דיבר.קולו מאוד שקט.
"אמא של ג'ייס,אליסה, ואמא שלי הכירו עוד מהקולג'.גם כשסיימו ללמוד הן הצליחו לשמור על קשר. הן השתתפו בחתונות אחת של השניה, גרו בבתים במרחק שתי דקות אחת מהשניה ואפילו נכנסו להריון באותו הזמן. אני נולדתי לפני חודש אחריי ג'ייס. אנחנו מכירים מאז. לא היה יום שאנחנו לא היינו מבקרים אצלהם או להפך. כשהייתי בן 4 אבא שלי עזב."יכולתי לשמוע את הארס בקולו כשהזכיר את אביו " אמא שלי ממש אהבה אותו. היא לקחה את זה ממש קשה . אליסה הייתה שם כדי לעזור לה לטפל בי ובעצמה. חשבנו שהמצב שלה משתפר , אבל טעינו. כמעט 4 חודשים אחרי שהוא עזב , אמא שלי התאבדה מול העיניים שלי" לקחתי נשימה עמוקה. הרגשתי את הדמעות בעיניים אבל לא נתתי להם לצאת " אחרי שהיא אבדה את ההכרה ,ניסיתי למצוא מישהו שיעזור לה אבל זה היה מאוחר מידי" הוא שתק במשך כמה דקות.לא ידעתי מה אני יכולה להגיד לו , לכן רק החזקתי את ידו. הוא הוריד את מבטו והסתכל על הידיים שלנו. הוא התחיל לשחק עם כף ידי, לצייר עלייה צורות באגודלו. כשדיבר, לא הוא הרים את מבטו "את אבא שלי לא הצליחו למצוא , לא היו לו קרובי משפחה שיכלו לשמור עליי, המשפחה של אמא שלי לא רצתה שום קשר אליי ,אמא שלי לא הכריזה על אפוטרופוס ואליסה לא יכלה לקחת אותי כי בעלה הסתבך עם המשטרה באותה תקופה. הרשויות החליטו לשלוח אותי לבית היתומים. העיירה הזאת קטנה. כולם שמעו בחדשות או קראו בעיתון על מה שקרה. אף אחד לא רצה להתקרב אליי. אפילו אנשים שבאו מעירים שכנות והראו טיפה של התעניינות שמעו את הסיפור ושינו את דעתם. זה לא עזר שהיו לי בעיות התנהגות." הוא צחק ללא טיפת הומור. הוא עזב את ידי וחזר להסתכל על הים. "ואז אריאנה וג'וש הגיעו. הם היו נשואים כבר כמה שנים אבל לא הצליחו להכנס להריון. אחרי כמה בדיקות גילו שג'וש עקר. הם ראו אותי בבית היתומים ואפילו אחרי ששמעו את הסיפורים וקראו את התיק האישי שלי הם החליטו לאמץ אותי." הוא הפסיק עוד פעם. הפעם ההפסקה הייתה קצת יותר ארוכה " אחרי שאמא שלי מתה , כל אחד שהיה לי איזשהוא מגע איתו ,ניתק איתי קשר. היום הלכתי לאזכרה שלה. קרובי המשפחה שלה לא היו מסוגלים לעמוד לידי שלא לדבר על לדבר איתי.אבל אין להם שום בעיה לדבר עליי, כאילו אין לי שום קשר אליהם, בדיוק כמו כל התושבים בעיירה הזאת. לאף אחד לא אכפת מהצד שלי בסיפור." הוא הרים את ידו והעביר אותה על פניו.הדמעות שהחזקתי מקודם כבר מזמן זלגו במורד פניי. בחיים לא יכולתי לנחש שהוא עבר כל כך הרבה. חשתי יראת כבוד כלפיו. לא ידעתי אם הייתי מצליחה להחזיק מעמד אם הייתי עוברת את מה שהוא עבר.נגבתי את הדמעות בגב ידי.
"אתה יודע, לג'ייס אכפת. הוא ממש דאג לך היום,ריין. אין לי מושג מה קרה בינכם אבל עדיין אכפת לו.הוא חבר טוב." דברתי בפעם הראשונה מאז שהתחיל לדבר.ריין נראה כאילו התעצבן. ממש התעצבן.
" הוא חבר טוב?" הוא צעק. התכווצתי. הוא היה כל כך מפחיד כשצעק. " את רוצה לדעת מה קרה ?!בכיתה ח' רבנו והוא החליט להזכיר לכל בית ספר מי אני. כל מי שחשבתי שהיה חבר שלי התרחק ממני. לא היה אחד שדיבר איתי ומאז המצב לא בדיוק השתנה. אין לך מושג מה זה להיות לבד כל הזמן! וכול זה בגללו. אז תסלחי לי שאני לא יורד על הברכיים ואומר לו על זה תודה!" הוא העביר את ידו בשערותיו וקם ממקומו.קמתי מיד אחריו.
"ריין" קראתי אחריו אבל הוא המשיך ללכת. עברתי לריצה קלה וברגע שעקפתי אותו , נעמדתי מולו, לא נותנת לו אפשרות לברוח. "סליחה. לא היה לי מושג לגבי זה או כל דבר אחר שעברת. אני מצטערת. מצטערת ששפטתי אותך לפני שהכרתי אותך. חשבתי שאין שום סיבה לדרך שבה אתה מתנהג, שאתה זה שאשם שאף אחד מדבר איתך. זה היה מגעיל מצידי לשפוט ככה ואני מתנצלת. אתה מוכן לפתוח דף חדש? " הושטתי יד . הוא לא אמר דבר כשלחץ אותה.