Back from the Ashes פרק 12 : הוא סומך עליי

השעה הייתה 19:33 העשרים ושבע לנובמבר ,יום חמישי. דמיאן ואני ישבנו על הרצפה , פותרים תרגילים במתמטיקה לקראת מבחן סוף המחצית.
"מה יצא לך בשאלה 34? " שאלתי , מדפדפת בספר כדי למצוא את דף התשובות.
"27 " מלמל ,נאנח ואז הוסיף "סירי כואב לי המוח, בואי נעשה הפסקה"
צחקקתי " זה מרשים , בהתחשב בעובדה שהמוח שלך לא מי יודע מה גדול" הוא דחף את מרפקו בעדינות על הצלעות שלי . אחרי שהבאתי לנו כמה חטיפים מהמטבח, התישבנו על המיטה שלי, נשענים על הקיר. דמיאן לקח חופן משקית הצ'יפס והכניס הכול לפיו בבת אחת.
"אז… מה קורה עם הפרוייקט שלך?" ידעתי מיד למי התכוון.
אחרי שריין נפתח בפניי הוא הפך להיות הרבה יותר פתוח, קליל כזה. הוא ואני התחלנו להסתובב יותר ביחד, כמעט כל יותר למען האמת. גליתי שכשמכירים אותו ונותנים לו זמן להפתח הוא יכול לגלות את הצדדים המקסימים שלו. לו ולי , מסתבר , יש הרבה במשותף. זה נראה כאילו הוא התחיל לבטוח בי , לאט לאט.הוא אפילו לקח אותי מרצונו החופשי לאחד מאימוני האיגרוף שלו. אבל הוא עדיין לא הציע שנצא לדייט רשמי ולכן לא ידעתי מה הוא מרגיש כלפי או אם הוא בכלל מרגיש משהו. נחמתי את עצמי בעובדה שיש עוד הרבה זמן עד סוף השנה ואני כבר עשיתי איתו התקדמות ענקית.
"הוא בסדר. אתה יודע , הוא ממש נחמד כשמכירים אותו. אני לא מבינה למה עושים ממנו כזאת מפלצת."
הוא הרים גבה "אל תגידי לי שאת מתאהבת בו פתאום "
" לא, אל תדאג" וזה היה נכון . חבבתי אותו אבל רק בדרך שמחבבים ידיד. הרגשות היותר חזקים שלי היו שייכים עדין לדמיאן. הוא ,כמובן, לא ידע על זה כלום.
"אני חושבת שאני אנצח" אמרתי כבדרך אגב
" היית מתה, הרבה יכול להשתנות סירי " הוא צחקק ולקח את מה שנשאר מהחטיף האחרון. צחקתי. איזה שמן.

ביום למחרת הייתי אצל ריין. השעה הייתה 6 בערב והוא רק חזר מהאימון באיגרוף. חיכיתי על מיטתו כשהוא יצא מהמקלחת, לבוש רק במכנס אפור. הוא לא לבש חולצה וחשף את השרירים המרשימים בבטנו. 8 . זה מספר הקוביות שספרתי. הוא העביר את המגבת הלבנה בשערותיו וזרק אותה על הכיסא הקרוב. אחרי שלבש חולצה (לצערי ) הוא הרים את המגבת ויצא מחדרו כדי להחזיר אותה למקומה.
"איך היה באימון?" שאלתי כשחזר
" היה טוב " הוא ענה . הוא התיישב על הכיסא מולי והוציא מהמגירה חומר חיטוי , צמר גפן והתחבושות. עד אותו הרגע לא שמתי לב שהמפרקים בכפות ידיו היו מלאים בפצעים שדיממו. זה נראה ממש כואב.
הוא ספג חתיכת צמר גפן בחומר החיטוי ואיגרף את ידו השמאלית כדי לאפשר גישה יותר טובה לפצעים. הוא עבר על פצעיו ביסודיות. הבנתי שהוא כבר היה רגיל לכאב כי הבעת פניו לא השתנתה בכלל. הוא חיטא את יד שמאל ואז את ימין. כשהתכוון לכסות את פצעיו בעזרת התחבושות , עצרתי אותו. "תן לי לעשות את זה " אמרתי . הוא העביר לי את התחבושות ואני חבשתי את ידיו . רק כשהרמתי את ראשי הבנתי כמה קרובים היינו, סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו. הוא הסיט את שערותי החומות החלקות מפני.
"יש לך עיניים יפות" הוא מלמל, עיניו האפורות נעוצות בעיניי הכחולות.
הוא התקרב עוד קצת ואז זה קרה .
שפתיו פגשו בשפתיי. חשבתי שמגע שפתיו היבשות לא יהיה נעים אבל זה היה בדיוק להפך. היו לו שפתיים רכות ונעימות שגרמו לי לרצות שהנשיקה הזאת לא תגמר. הוא הצמיד אותי אליו בעזרת ידיו השריריות, לא נותן לי את האפשרות לברוח. הרגשתי לא רק פרפרים אלא גן חיות בבטני וזה הפחיד אותי. כשנפסקה הנשיקה הדפתי אותו ממני , לקחתי את התיק שלי וברחתי, משאירה אותו המום.
בנסיעה הביתה נתתי לכמה דמעות לברוח. התגובה הזאת שלי. אסור היה לי להרגיש ככה . אני לא אמורה לרצות את מגע שפתיו אני אמורה רק להיות מסוגלת לסבול אותן. זה יסבך הכול!