Back from the Ashes פרק 19 : פגיע

הוא לא ענה כשהתקשרתי וגם לא להודעות שלי. גם בבוקר שלמחרת ניסיתי אבל הגעתי לאותה תוצאה . כשהגיע שיעור היסטוריה נכנסתי לכיתה ראשונה , מחכה לראות אותו. הוא נכנס כמה שניות לפני הצלצול. הוא עבר על פניי בשתיקה . הוא לא הסתכל ולא נתן שום סימן שהוא אפילו ראה אותי. הוא התיישב במקומו הקודם , בסוף הכיתה. לפני שהתחיל השיעור הצלחתי להגניב מבט מהיר אליו. פניו היו ריקות לגמרי מכול הבעה, כאילו שום דבר לא עיניין אותו.
כשהגיע הצלצול הוא היה הראשון שיצא מהכיתה .זאת הייתה שעת ארוחת הצהריים וידעתי שלקפיטריה הוא לא יגיע . ידעתי לאן הוא הולך וידעתי ששם אוכל לדבר איתו. אחרי שאספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה עליתי במהירות במדרגות לקומה השישית. פניתי לאגף המזרחי שם היתה מחלקת האומנות הישנה . עכשיו העבירו את מחלקת האומנות לקומה הראשונה ומכיוון שלא היה צורך בכיתות אף אחד אף פעם לא השתמש בהן. נכנסתי לשלוש כיתות עד שמצאתי אותו. הוא שכב על השולחן הכי גדול בחדר , השולחן שהיה מיועד למורה. בגלל שהכיתה הייתה כיתת אומנות השולחנות היו גדולים אבל למרות זאת רגליו התנדנדו מקצה השולחן. את התיק שלו הוא הניח על הכיסא לידו. הוא בהה בתקרה , כולו מרוכז במוזיקה שבקעה מהאוזניות שלו.
הוא לא זז אפילו קצת כשהתיישבתי על השולחן לידו. ידעתי שהוא ידע שאני שם אבל זה לא עיניין אותו. ידעתי שהוא ממש לא רצה לדבר אבל לא התכוונתי לוותר. הנחתי את ידי בעדינות על כתפו אבל הוא העיף אותה ממנו במהירות . "ריין" מלמלתי, מניחה את ידי עליו שנית.
הוא העיף אותה גם הפעם בעודו מתיישב. הוא הוריד את האוזניות והפנה את מבטו אליי. מבטו הקר עשה לי צמרמורת. "מה?" שאל בקוצר רוח , קולו קר כמו מבטו.
"רציתי לדבר איתך" אמרתי בעודי בעודי קמה ומתיישבת על קצה השולחן. מתוך הרגל הנחתי את ידי על ידו אך הוא משך אותה במהירות.
"אל תגעי בי" הוא מלמל.
"אני חייבת לך סליחה על אתמול" התחלתי,אבל הוא קטע אותי
"פתאום לא אכפת לך לדבר עם נרקומן כמוני?" הארס נטף מקולו
"ריין אני אף פעם לא אמרתי שאתה נרקומן"
"בטח שלא "הוא צחק ללא הומור ,קם במהירות מהשולחן ולקח את תיקו מהכיסא, מתכונן לצאת מהחדר.
"ריין , בבקשה !" מהרתי לכיוונו והנחתי יד על כתפו, מנסה למנוע ממנו לעזוב.
הוא הסתובב אליי מיד, מפיל את התיק על הרצפה.
"תעיפי את היד שלך ממני!" הוא צעק. הוא כל כך הפחיד אותי כשצעק ככה .כשהוא נתן לכעס שלו לצאת החוצה הוא נראה אחר לגמרי . כל כך מאיים.
"ריין א.. אני מצטערת על אתמול" מלמלתי בשקט ,קולי נשמע קטן. דמעות עמדו בעייני ונאבקתי לא לתת להם לצאת.
ריין נראה כאילו הוא נרגע קצת .הוא הסתכל ישר בעיניים, כאילו ניסה לעודד אותי ללא מילים להמשיך.
"לא הייתי צריכה לדבר על זה אתמול" מלמלתי ,מסתכלת על הרצפה "אני יודעת שזה קשה לך להזכר במה שקרה אז. איך שכולם התייחסו אלייך , זה כל כך לא הוגן ואני מצטערת שדברתי על זה " הרמתי את ראשי לראות את תגובתו, דמעות מצאו את דרכן החוצה והחלו לזלוג במורד לחיי.עמדו שם ,שותקים , למשך מה שהרגיש כמו נצח.
"זה לא מעניין אותי" קולו לא עלה על לחישה.
"מ-מה זאת אומרת?" הוא נפרד ממני עכשיו ?
"זה לא מעניין אותי שהזכרת את זה" הוא חזר על עצמו, קולו שקט
"אז מה-" התחלתי אבל הוא לא נתן לי לסיים
"גם לזה שכל בית ספר קורא לך נרקומן אפשר להתרגל. לא מעניין אותי מה הם חושבים.אבל את, זה סיפור אחר לגמרי. את האמנת להם, ראיתי את זה בעיניים שלך. לא היה רגע אחד שהיה לך ספק שאולי זה לא נכון. אולי הם טועים .את באמת חשבת שאני נרקומן" קולו היה מלא בכאב שגרם לי לבחילה. הייתי חייבת להסביר את עצמי.
"ריין אתה חייב להבין. הגישה שלך ,זה שאתה כל כך סגור והעבר הקשה שלך , משהו לא התחבר לי. איך אתה יכול להיות כזה אדיש?איך זה יכול להיות שלא אכפת לך ממה שכולם אומרים? חשבתי שאולי אתה לוקח משהו שעוזר לך להרגע. זה … זה פשוט לא נראה לי הגיוני. אתה לא משתף אותי במה שקורה איתך. אתה מסתיר את העבר שלך. הייתי חייבת להיות בטוחה שאתה לא עושה את זה ריין. בבקשה תבין" קולי נשמע מתחנן וידעתי שהבעת פניי תאמה לקולי.
הוא התיישב בעדינות על קצה השולחן ואני התיישבתי על קצה השולחן מולו. שתקנו במשך כמה שניות. עכשיו זה היה תורו להסתכל על הרצפה. כשדבר הוא לא הרים את מבטו "סיירה, את צריכה להבין שגדלתי בבית יתומים.לאף אחד שם לא אכפת מהאחר. כולם דואגים רק לעצמם. אפילו העובדים לא רצו להתקרב אלינו אלא אם כן הם היו חייבים. לא קיבלנו את הפריבילגיה להתלונן על הבעיות שלנו ולזה התרגלתי. אני לא מבין אחרת. ככה אני מתמודד עם הכול, לבד. ככה זה היה תמיד." הוא השתתק. נצלתי את ההזדמנות כדי לתפוס את ידו. הפעם הוא לא הדף אותה. הוא החזיק בה , משלב את אצבעותינו ביחד.
"זה מאוד קשה לי" הוא המשיך "קשה לי לפתח ולשתף ו…. "הוא העביר את ידו על פניו "סיירה את הראשונה שנפתחתי אלייה כבר שנים. זה מוזר ואני לא יודע מה לעשות ואיך להתנהג וזה קשה לי. אין לך מושג עד כמה"
שחררתי את האחיזה שלו מידי וחבקתי אותו. לקח לו כמה שניות אבל הוא החזיר לי חיבוק. הוא הצמיד אותי אליו ,מסבך את אצבעותיו בשערותיי. "סליחה " מלמלתי "זה לא מגיע לך ואני כל כך מצטערת שפגעתי בך. אני נתתי לשמועות האלה להשפיע אליי. אני מטומטמת ומפגרת שעשיתי את זה . מגיע לך יותר טוב מזה . בבקשה תן לי עוד הזדמנות" הסתכלתי בעיניו . כשהוא לא אמר דבר הורדתי את מבטי. הוא רוצה להפרד, הבנתי. הוא הרים את סנטרי בעדינות ואז נישק את שפתיי בעדינות. החזרתי לו נשיקה , מחייכת חיוך ענק. חבקתי אותו, שואפת אליי את הריח הנעים של הבושם שלו.
"אני אספר לך על הכול , סיירה" הוא מלמל תוך כדי חיבוק, קולו שקט "אבל אני צריך זמן. "
"יש לך את כל הזמן שבעולם" מלמלתי , לא רוצה שהרגע הזה יגמר.