Dark Rose -פרק 2

פרק 2 :

"היית פעם בניו יורק ?” הוא שאל והתניעה את המכונית .
"ההורים שלי גרו באזור …” מלמלתי .
זה נכון הייתי ממש קטנה כשהם מתו ולא זכרתי אותם אבל אבא שלי היה מספיק מפורסם כדי שאני אשמע עליו , הוא היה אדריכל ותכנן כמה בניינים חשובים בניו יורק , היה נחמד לשמועה את מרי מדברת עליו בהערצה למרות שבשבילי הוא לא היה יותר מסתם אדם זר .
"את לא זוכרת אותם בכלל ?” שאל אדי ונשמע מהוסס משהו .
"רק דברים קטנים כמו צחוק או ריח של אוכל או שהינו הולכי לברכה בימי שבת , אנחנו נוכל ללכת לבריחה ביום שבת ?” שאלתי משום שלא רציתי להיכנס לנושא ההורים שלי , זה סתם היה מעצבן .
"בטח שנוכל " אדי חייך אלי מהמראה הקדמית .
במהלך הנסיעה אדי סיפר לי שהוא סוחר וגר בשכונה שעדיף לא להסתובב בה לבד , הוא אמר שיכיר לי את גברת ננסי שהייתה כמו סבתא בשבילו ושגם לו אין משפחה בדיוק כמוני .
"את יודעת זה ממש נוח שבשנה הבאה את עולה לכיתה א' ו… שהשנה החדשה מתחילה בעד כמה ימים . את תלמדי בבית הספר היסודי שבו אני למדתי , זה יהיה נחמד לא ?” הנהתי כל כך חיכיתי לתחילת השנה , בבית היתומים מרי הייתה מלמדת את כולם בכיתה אחת אבל ללמוד בבית ספר יסודי אמיתי יכול להיות נהדר!
אדי המשיך לדבר , להסביר לי מה אסור או מותר לעשות בבית הספר ולאחר מכאן בניו יורק עצמה . הוא אמר שאחרי שמחשיך אני יכולה לצאת רק לגברת ננסי שגרה בבית הסמוך משום שיציאה מהבניין יכולה להיות מסוכנת מידי , הוא אמר שהוא יקח אותי לברכה בימי שבת ולגן החיות בסנטרל פארק ולכמה דוכני גלידה שהרצה . אדי אמר שבבית הספר אני אכיר הרבה חברות וחברים דשים ושאני אוכל להביא אותם הבית בתנאי שהוא יהיה מסודר ואדי ויפיק לבשל משהו לפני .
"אני מבינה , זה נורא ואיום להביא משהו ביתה כשאין מה לאכול , מה יחשבו עליך בבית הספר ?” . אדי גם אמר שהוא יקנה לי טלפון נייד וכך נוכל לשמור על קשר כל שעות היום .
"אבל התחנה הראשונה היא גברת ננסי " . אדי דיבר עליה הכזו הערצה שדמיינתי אותה בתור גיבורת על .
אדי ניווט את המכונית בכבישים הסוערים של ניו יורק בזמן שאני הצמדתי את ראשי אל החלון והבטתי בגורדי השחקים העצומים מעלי ובמיליוני המכוניות שסביבי. ניו יורק הייתה ענקית ומלאה באנשים שדיברו בטלפונים ניידים ואפילו לא שמו לב אחד לשני , כל אחד היה עסוק ובעולמו ואפילו לא עצר להביט ביופי שסביבו .
הדי המשיך לנווט את המכונית אל האזור הפחות זוהר של העיר , בו הביניניים היו ישנים יותר ונמוכים יותר , הרכובות היו צרים יותר ומלאים בפחי אשפה שעלו על גדותיהם , מרחוק נשמעו סירנות של אמבולנס או ניידת משטרה , בכ מקום היו חבורות של נערים שהיו לבושים בבגדים בלויים וישנים ועישנו סיגריות .
למרבה ההפתעה היה נקר באדי שהוקל לו מאז שנכנסו לשכונה הישנה הזו , זה היה כל כך מוזר , לשנייה אחת התחלתי כבר לתכנן לעצמי תוכנית בריחה שתיקח אותי בחזרה אל בית היתומים אבל אז אדי עצר את המכונית ליד בניין ישן שהיה זהה לשאר הבניינים הישנים והמתקלפים בשכונה .
"ברוכה הבאה לבניין שלושים וחמש העלמה פרי " חייך אדי בהתרגשות והתיר ממני את חגורת הבטיחות . ירדתי מהמכונית תוך שאני אוחזת בידו חזק ככל האפשר ביד אחת וביד השנייה את המזוודה שלי , הרגשתי כאילו בכל רגע משהו הולך לגנוב לי אותה .
אדי הוביל אותי אל תוך הבניין לתוך חדר מדרגות חשוך , אדי לחץ על מתג בקיר ולאחר מכן מנורה חלושה העירה את חדר המדרגות באור מעומעם וחשפה את קורי העכביש בתקרה ואת הקירות המתקלפים שהיו פעם כחולים .
אדי התחיל לעלות במגרדות ואני אחריו , לא רציתי להשאר למטה בדיוק כמו שלא רציתי לעלות למעלה , אבל ההרגשה של ידו של אדי שאוחזת בידי גרמה לי להרגיש בטוחה .
עלינו למעלה במשך שלושים ושש מדרגות עד שהגענו לקומה השלישית בה היו שתי דלתות, האחת הייתה נקייה ולא היה עליה דבר ועל השנייה היו תלויים תמונות של חתולים ושלט על הדלת שבו היה כתוב 'ננסי אלן ' .
אדי התקרב לדלת השניה ודפק עליה בעדינות , מביפנים נשמע קול נפץ , כאילו משהו מחרסינה נשבר ואחריו קול של אישה זקנה שנתן לנו את הרשות להיכנס . אדי פתח את הדלת בלי היסוס וחיבק בחוזקה אישה קטנה וצנומה בעלת שיער לבן אסוף בפקעת רופפת שיעניה היו ירוקות חיוורות ועורה היה מלא כמתים .
"הו ידידי הבהלתה אותי נורא " היא אמרה ונחלצה מחיבוקו של אדי .
"ננסי , תכירי זו רוז " חייך אדי ודחק בי מעט לכיוונה של מי שככל הנראה הייתה ננסי , היא לא נראתה בכלל כמו מה שדימיינתי .
"הו , את הילדונת שאדי החליט לאמץ . כמה נחמד , כמה נחמד . ואיך קוראים לך ? רוז , כמה מעניין . את כל כך יפה , מזכירה לי את עצמי שהייתי בגילך . “ ננסי דברה ברוך וקולה היה עדין ושברירי , היא נראתה לי בערך בת ששים או ששים וחמש .
"היי " אמרתי בבישנות , היא נראתה נחמדה אבל משהו מנעה ממני לדבר לידה בחופשיות , אולי זו הייתה אותה היראת כבוד שהרגשתי כאשר אדי דיבר עליה ?
"אויי מותק את כל כך חמודה , רוצה לשתות תה עם דודה ננסי ? הקנקן שלי בדיוק שנבר אבל אני יכולה לארגן איזה משהו " היא חייכה בשובבות לאחר שהרימה את עינייה מחתיכות החרסינה של מה שהיה בעבר קנקן תה .
"זה בסדר ננסי , אני ורוז הולכים לאכול בבית " חייך אדי ממקום כל שהוא מאחורי .
"בסדר ידידי אבל תבטיח לי שתביא את רוז לבקר " ננסי חייכה אלי לחיוך מלא בשיניים ישרות ולבנות כאילו היו שיניי חלב .
"אני בטוח שהיא תוכל לבוא לבד " חייך אדי .
הוא אחז שוב בידי ושניינו אמרנו להתראות לננסי ויצאנו לכיוון חדר המדרגות שהחשיך שוב , פעם נוספת אדי לחץ על מתג האור שהיה ממוקם בין שני הדלתות , הוא שלף צרור מפתחות מכיס מכנסי הג'ינס שלו ובעזרת אחד מהם פתח את דלת הבית.
במבט ראשון המקום היה נראה ריק , במבט שני הבנתי שטעיתי בענק . הכניסה ופינת האוכל והסלון היו ריקים ובל שער הדירה הייתה מלאה בכל דבר שקיים בעולם ,מצעצועי ילדים כמו משאיות מפלסטיק ומטוסים להרכבה ובובות ועד אביזרים לבית כמו סירים וכוסות ומילחיות . כולם היו מסודרים בקופסאות קרטון גדולות שעל כל אחת הייתה תמונה של התכולה שלה . הקופסאות תפסו את כל החלל שלא היה הסלון ופינת האוכל .
"אל תדאגי רוז , סחרתי מחסן לא רחוק מכאן בקרוב הבית יהיה ריק ויהיה יותר מקום לזוז . בואי אני אראה לך את החדר שלך ובזמן שאת תתמקמי אני אכין לנו משהו לאכל " הוא חייך ופילס לי דרך במסדרון צר מלא גם הוא בארגזים . בסוף המסדרון היו ארבעה דלתות , על האחת היה מעין שלט בולט של אדם עומד ליד אסלה לכן הינחתי שזה השירותים , על הדלת שלידה היה שלט דומה עם מקלחת . שני הדלתות האחרות היו חדרי שינה , אחד היה מלא גם הוא הארגזים והשני ,שבתוכו הייתה מיטה יחידה ארון ושידה , היה פחות מלא , כלומר היא בו כמה עמודות של ארגזים אבל היה אפשר לראות את החדר .
"פיניתי כמה שיכולתי " אדי חייך בהתנצלות ונכנס אל החדר . הוא התיישב על המיטה וחיכה שגם אני התיישב . “אני מבין שזה הלם גדול בשבילך , רוז , אבל את תתרגלי . בעניין אחר , זו שכונה מעט …” ראיתי שהוא מחפש את המילה הפחות גרועה לתאר את השכונה הזו ,”שכונה מעט קשה , בבקשה תקשיבי להוראות שלי ואל תצאי מהבית בחושך . עם תצאי בשעות היום לא יקרא לך שום דבר רע אבל הלילה שונה . תשארי בבית בסדר ?” הנהנתי , לא רציתי לצאת מהבית הזה בשעות היום או הלילה . הכל במקום הזה נראה מפחיד וכל ההתלהבות שהייתה בתוכי קודם נעלמה .”אוקיי . אני אתן לך להתארגן קצת אבל כשאני אקרא לך בואי לאכול , מה שאני מתכוון להכין טעים רק כשהוא חם " הוא חייך ויצא מהחדר.
נשארתי לבד , נשכבתי על המיטה והבטתי בתקרה הגבוה והלבנה בפינות החדר היו קורי עכביש והארון והשידה נראו מעט ישנים , זה לא הפריע לי . היה שם משהו אחר , לא בחדר עצמו אלה במקום הזה ,משהו שגרם לי להרגיש מעין אי נוחות .
אני אמורה להיות שמחה , חשבתי בליבי . הייתי שמחה , אבל היה שם עד משהו שהציק לי , והתערובת המשונה הזו ,של שמחה ומשהו נוסף גרמה לי להרגיש בחילה .
מעניין מה מילי פטריק הייתה חושבת על זה , חיוך עלה על פני לאור המחשבה המגוחכת הזו . מילי לעולם לא הייתה נכנסת למכונית של משהו שהוא פחות מבן אצולה .
"רוז , בואי האוכל מוכן .” קולו של אדי נשמע ממקום כל שהוא בין הארגזים . פתאום התחלתי להבין עד כמה אני רעבה ושעברו כמה שעות טובות מאז שאכלתי את דגני הבוקר שלי .
התרוממתי מהמיטה ונעמדתי , סידרתי את קפלי שמלתי ויצאתי אל המסדרון המלא בארגזים ואחר כך אל פינת האוכל . אדי כבר הניח על השולחן המלבני מחבת גדולה מעליה עלו עדים ואני כבר התחלתי להריח את הניחוחות הנפלאים .
"מה זה ?” שאלתי והתיישבתי . השולחן היה גבוה מידי ולא הגעתי עליו מהכיסא .
"קוראים לזה שקשוקשה " הוא אמרה וצחק , לאחר מכאן הלך לחתת במקום כל שהוא וכשחזר הביא איתו כמה ספרים עבים .”שבי על זה " הוא אמר .
הספרים עזו וסוף סוף הגעתי לשולחן , המנה שהייתה בתוך המחבת לא נראתה מפתה במיוחד , בסך הכל כמה ביצים שוחות בים אדום שהריח כמו עגבניות , אבל הריח היה אלוהי.
"אני יכולה לטעום ?” שאלתי וכבר הרגשתי את ביטני מקרקרת .
"ברור שכן ,” אדי התיישב ליד השולחן ,מולי , ומזג לי ביצה וכמה עגבניות לצלחת .”רוז , זו הארוחה הראשונה הרשמית שלך בבית משפחת גרייס , זה אומר שאת בת בית עכשיו . אז ברוכה הבאה הביתה " פניו קרנו אושר .
כשאדי סיים את המשפט הרגשתי כאילו כל התחושות הרעות נעלמות ונשארת רק שמחה צרופה , אדי באמת רצה אותי כאן ,זה לא משנה כמה קורי עכביש היו פה או מה קרה מחוף לבית , פה הייתי רצויה . אדי רצה אותי . שום דבר לא יגרום לי לרצות ללכת שוב .
"אדי ?” שאלתי תוך כדי שאני מסתכלת עליו אוכל את השקשוקה בעזרת חתיכה גדולה של לחם טרי .
"כן ?” הוא ענה אחרי שבלע .
"למה ננסי קוראת לך ידידי ?” שאלתי ולקחתי חתיכת לחם קטנה וטבלתי אותה בציץ שיצרו העגבניות .
אדי חייך . “ככה זה אצלינו , מאז שאני מכיר אותה היא קוראת לי ידידי ואני קורא לה נני " הוא חייך חיוך מלא אושר ושאריות עגבנייה .
"גם לי יהיה כינוי כזה ?” שאלתי .
"כבר יש לך כינוי כזה רוז " הוא אמר בחיוך שהדביק גם אותי .