"dauntless" פרק 12

מוצפת במחשבות ותהיות על הנשיקה הלא צפויה עם ת׳ור נמנעתי משיחה עם סבתי, פרט למספר מילים כמו ׳בוקר טוב׳ או ׳לילה טוב׳ לא יכולתי להביט בעיני ולחוש את אותו כאב בידיעה ששיקרו לי כל חיי.
את הספר של אילן היוחסין שמרתי בתיקי ועיינתי בו במשך לילה שלם, חוקרת על משפחות בכירות של תלמידים עשירים או מצטיינים או מהסוג שנקראו ׳נבחרים׳.
הנבחרים היו קבוצה מצומצמת של התלמידים המחוננים והלהוטים ביותר בבית הספר, הם נלקחו מפלגים שונים ואוחדו תחת השם הזה, דבר שכמעט השווה להם מראה של פלג נוסף מעורבב.
הם מילאו תפקידים גדולים על פי יכולותיהם והגשימו את חלומותיהם בהדרגה ובמהירות מסחררת.
הם אלו שבבירור היה להם את מה שנדרש כדי לעצב עולם טוב יותר והם נבחרו על ידי המנהלת בהמלצת המורים ובוחנים חיצוניים של הממשלה.
זה היה עסק רציני ומעורר יראה וגאווה גם יחד.
ת׳ור היה אחד מהם… הוא נבחר כבר בגיל 16 כך ששנתיים שלמות בתפקיד הספיקו לזרוע בו פחדים וחרדות רבים…
״להישאר שפוי…״, זה מה שהוא אמר…
החיים האלה, שאנשים סיבכו אותם כל כך, ככה שכבר קשה להתקיים בעולם הזה… לחיות בחוסר ידיעה בהחלט היה מלא מתחים ותהיות אבל לחיות בשקר…
זה התכחשות למציאות ולגורל שלך, ולעתיד הצפוי… זה כמו להיוולד מחדש או להתעורר למציאות אחרת… משהו שקשה להסתגל אליו.
מה שבטוח, אותו סבא נושן שלי חיפש מישהו שמשתייך לשלושה פלגים, דבר שכמעט בלתי אפשרי ומלא איום והערצה.
הוא חכם הסבא הזה… בעזרתי הוא יוכל לבסס את מעמד המשפחה ולהגביר את האיום מפנינו במשך דורות נוספים… כך גם השליטה בבית הספר תהיה עדיין ברשות המשפחה.
התחלתי לתהות… מהו הקשר שלי אל איזבלה… ואם אנחנו משפחה עשירה מדוע לוריאן נשארת עם אמא שלי ועוזרת לה עם הקשיים הכלכליים?…
יותר מידי שאלות התרוצצו במוחי, מה צופן לי העתיד? ומה עלי לעשות?.
״אני צריכה תשובות״ קבעתי בליבי.
״את תקבלי אותן בבוא הזמן…״ אמרה אוונגלין.
״כדאי מאוד שזה מה שיקרה…״ סיננתי בארסיות.
באותו לילה ישנתי במבט זעוף ומוטרד, חולמת על ידיו של אלק ועל שפתיו של ת׳ור, על עיניו של ג׳ב ועל השיחה עם איזבלה.
זה היה לילה ארוך ונטול שינה.

״חזק יותר!״ האיץ בי ת׳ור.
הוא אחז בשק האגרוף בו הטחתי בעיטות מרגלי וידיי.
זועמת, הטלתי את כל משקלי על השק כך שת׳ור התנודד והשק ברח מידיו ונע קדימה ואחורה בחוזקה.
״יפה…״ מלמל ת׳ור.
הסטתי קצוות שיער שהשתחרר לאחור ומחיתי את הזיעה בידי.
הוא הביט בי במבט משונה, מלא רמזים נסתרים שעורר בי אי נוחות וזיכרונות מהנשיקה שחלקנו אתמול.
בלעתי את רוקי במתח.
״רוצה לראות כמה התקדמת?״ שאל ת׳ור.
הנהנתי בלית ברירה על אף שכלל לא היה לי אכפת.
הייתי פקעת עצבים שזקוקה להתפרץ על איזבלה ולקבל את כל התשובות שלה.
מגע ידו של ת׳ור על עורי ניער אותי מכל מחשבה אפשרית שהייתן קיימת בראשי והפנה את כל תשומת ליבי אליו.
ידו האח הונחה על גבי התחתון והשנייה על בטני.
״מה אתה עושה?״ נחרדתי.
״מראה לך את השרירים בבטן שנוצרו לך״ הסביר ת׳ור.
הוא לחץ על בטני לאט וההתעמקות והוא אכן צדק בנוגע לשרירים מכיוון שאלו בלמו את דחיפותיו.
ציחקקתי לרגע.
״באימון הבא אני מעלה את הקושי, תהיי בטוחה בקשר לזה…״ הודיע ת׳ור.
״בכל אימון אתה מעלה את הקושי, זה לא חדש לי ואני מוכנה…״ השבתי.
״אוקי אם את אומרת, אני משתוקק לראות את המבט על הפנים שלך כשתראי עם מה נתאמן…״ גיחך ת׳ור.
״תפתיע אותי״ התחכמתי.
״הו, תיהיי בטוחה שזה יקרה״ השיב ת׳ור בשעשוע.
צחקתי בתגובה והכנסתי לו מרפק קל לצלעות.
הוא בלם את ידי וסובב אותה בעזרת מיומנות של אומנות לחימה.
כדי להשתחרר בעטתי בו בתגובה.
הוא התחמק, תפס במותני וריתק אותי אל הקיר.
״יש לך עוד הרבה מה ללמוד לפני תקראי עלי תיגר…״ הוא אמר בשחצנות, עיניו בורקות ומביטות בעיני בשובבות.
״אז כנראה שיש לך עוד הרבה מה ללמד אותי, חבל שאנחנו מתמהמהים במקום זה…״ השבתי באותו טון מתחכם.
״מתמהמהים? אני דווקא חושב שאנחנו מתקדמים בקצב מצויין״ השיב ת׳ור.
״אנחנו עוד בטווח של ה׳בסדר׳ אבל אם לזה אתה קורא מצויין כנראה שאני אצטרך להישאר שנה״ ציחקקתי.
״זה תלוי למה את מתכוונת… כי בשני המצבים אנחנו מתקדמים מצויין…״ הוא לחש לי.
הסמקתי מעט.
״לא חשבתי על אותו המצב כמוך…״ אמרתי באדישות.
״שקרנית… לשקר לי… אבל לשקר לעצמך?״ נדהם ת׳ור.
״אני לא משקרת לאף אחד״ קבעתי במבט זועף.
״אז תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי בכנות שלא הרגשת כלום אתמול!״ דרש ת׳ור.
מצמצתי במבוכה, על פני התפשט מבט נכלם.
״אין לי מושג על מה אתה מדבר…״ מלמלתי מבלי להביט בו.
״שקר…״ הוא לחש באוזני, נשימתו מדגדגת את עורי וגורם לגופי להתכווץ.
הדפתי אותו לאחור בקלילות.
״אני הולכת להיפגש עם איזבלה עכשיו…״ הצהרתי.
״תרצי שאבוא איתך?״ הרצין ת׳ור.
״לא, עדיף שהיא לא תדע שאתה יודע…״ השבתי.
״בסדר, תעדכני אותי…״ ביקש ת׳ור.
״בסדר…״ הנהנתי.

״מכאן, את לבד… ״, חשבתי לעצמי כשנקשתי על דלת משרד המנהלת.
״יבוא״ נשמע קולה העמום של איזבלה.
פתחתי את הדלת ונעלתי אותה אחרי.
ניגשתי אליה בזהירות ונעמדתי מולה.
היא סידרה מספר מסמכים, הקלידה דבר מה נוסף במחשב ואז התרווחה על הכיסא והביטה בי בעניין.
״שבי בבקשה רן…״ הורתה לי.
נשארתי עומדת ודוממת, מביטה בה במבט רצחני.
״במה אני יכולה לעזור לך?״ שאלה לאחר שתיקה של מספר דקות.
״אני לא יודעת, קוויתי לקבל סוף סוף הסברים אמיתיים ולא עוד שקרים, לפחות זה פקח את עיניי, זה מוכר לך איזבלה?״ אצרתי בטון לגלגני ושלפתי את ספר אילן היוחסין מתיקי.
עיני נפערו באימה וכוס התה שבידה כמעט החליקה מטה.
״זה רכוש סודי של בית הספר, איך השגת את זה?!״ נדהמה המנהלת.
״זה לא משנה איך, הוא היה מגיע לידי באיזשהו שלב״ עניתי בנוקשות.
״את מודעת להשלכות של המעשה שלך?!״ זעמה איזבלה.
״תאמיני לי שחשבתי על זה ואז הבנתי שמחובתי ללמוד כאן, הבית ספר הזה שייך למשפחה שלי ואני בטוחה שהסבא שלי לא ייתן לך לסלק אותי כל כך מהר, אז אני מציעה לך להתחיל לדבר איזבלה כי מגיע לי הסברים!״ השבתי נרגזת.
״בסדר… שבי״ איזבלה מצמצה בעיניה כבמומיה ובלעה רוק במתח.
התיישבתי כשהספר בחיקי.
״מה ידוע לך?״ שאלה בעייפות.
״הכל… על סבתא שלי ואמא שלי ואחותי, על המשפחה המייסדת שלי, הצוואה של סבא שלי, ההון…״ אמרתי.
״את מבינה שהכל נכון?, התכוונו לספר לך בגיל 18…״ מלמל איזבלה.
״התכוונו?!״ שאלתי.
״אני, סבתא שלך ואמא שלך… גם ללוריאן…״ אמרה איזבלה.
״מי את בשבילי?, סבא אמר שרק אדם השייך למשפחה שלנו בעל היכולת לנהל את בית הספר…״ אמרתי בחשדנות.
איזבלה נשמה עמוק.
״אני דודה שלך, אחות של אמא שלך…״ אמרה לבסוף.
״מה?״ פי נשאר תלוי באוויר.
״כן… את לא זוכרת אותי, לא הייתי מגיעה לבקר את אמא שלך הרבה, גרתם רחוק ואני הייתי אנוכית ושקועה בחיים שלי… ככה שאף אחד לא טרח להזכיר אותי…״ הסבירה איזבלה.
״מה?! תמיד ידעתי שיש לאמא אחות, אבל היא אמרה לי שהיא נפטרה שבועיים אחרי הלידה!, כמה שקרים!״ זעמתי, המומה.
״אני מצטערת על כל הסודיות רן… עכשיו כשאת כבר יודעת אני אספק לך את כל המידע שאת צריכה ואז אני אכנס את בני המשפחה שלך ששותפים לסוד ונראה כיצד נמשיך מכאן…״ אמרה איזבלה.
״סליחה לא מתקנת דברים, היא לא משלימה שנים שבהם היית חסרה למשפחה שלי״ אמרתי, דמעות עמדו בעיני ואני נותרתי אדישה ומצמצתי בעיני כדי להעלים אותן.
״אני יודעת רן, אני יודעת… אבל העסק הזה… גדול מכולנו יחד…״ הסבירה איזבלה.
״מה עוד אני צריכה לדעת?״ שאלתי באנחה.
״המשפחה שלנו היא אחת המשפחות העשירות והמשפיעות שקיימות, בית הספר שלנו עובד בתיאום עם הממשלה, הוא בוחר את ה׳נבחרים׳ על יד ההחלטה שלי כבת במשפחה. אותו סבא שלנו שייסד את בית הספר שאף בדיוק לאותן מטרות שאנחנו מקדמים כאן, מצוינות, מחוננות, הגשמת חלומות והתקדמות בחיים, עיצוב עתיד טוב וחכם יותר…
הוא רצה שבני משפחתו יזכו להגשים את חלומותיהם לכן הוא ביקש שכולנו נחמד כאן ואף איפשר לכל תלמיד שאי שייך למשפחה ולא משנה מאיזה מעמד הוא, להצטרף וללמוד כאן… הוא היה נדיב והקצה לכל אחד סכום כסף גבוה, אמא שלך במקרה הזה… ניסתה להציל את ג׳רי מחובותיו ובזבזה את רובו, כך שכשהיא התחתנה עם אביך חלק מהחובות של ג׳רי נשארו עימה ולכן הגיעו הקשיים הכלכליים… תראי גם לך קיימת קרן נאמנות אותה היית אמורה לקבל בגיל עשרים אבל… מה שנכתב בצוואתו של סבא נכון, ואת היורשת של ההון המשפחתי, כך שיש לך זכות לקבלו מתי שתרצי ולהיות חלק מה׳נבחרים׳.״ הסבירה איזבלה.
״אוקי אבל מה אני אמורה לעשות? ולמה לי להיות חלק מהנבחרים?״ שאלתי.
״בתור נערה להיות חלק מה׳נבחרים׳ תאפשר לך לייצג את משפחתך בכבוד, תזכרי שלאף אחד מהמשפחה לא נודע על הסעיף הזה בצוואה וכולם נלחמים על השליטה, הרבה אנשים מפורסמים במשפחתינו הם רבי השפעה ויכולת שכנוע, דבר שאומר שיש לך מתחרים… לכן עלייך לעבור שלב שלב הכל מעכשיו ולייצג את עצמך באירועי המשפחה החשובים ורק אחרי שנבסס לך מעמד את תוכלי לחשוף את הסעיף בצוואה… עד אז, תצטרכי להפגין את חוכמתך ויכולותייך ברבים…״ השיבה איזבלה.
״מה עלי לעשות עכשיו?״ שאלתי בנחישות.
״כרגע תשמרי את הדבר בסוד, תשפרי ככול יכולתך את הציונים שלך ואז נכניס אותך רשמית לקבוצת ה׳נבחרים׳ והייצוג שלך יתחיל, אנחנו נציב לרשותך מגן ונכין אותך לקראת הכל… אני אעדכן את משפחתך ואקבע פגישה לכולנו…״ אמרה איזבלה.
הנהנתי כמבינה.
״את מבטיחה לי, בלי סודות ושקרים יותר?״ שאלתי.
״בלי סודות ושקרים יותר, אני מבטיחה״ חייכה איזבלה.
הצלחתי לחלץ משפתי חיוך מעודד.
״עכשיו, אני יכולה לקבל את הספר בחזרה?״ שאלה.
״בטח דודה…״ ציחקקתי.
״תיזהרי רן״ היא חייכה אלי ונטלה את הספר מידי.
״אני לא מסולקת?״ שאלתי בהיסוס.
איזבלה נאנחה והשיבה בחיוך: ״זיכרון נמחק״.

יצאתי מחדר המנהלת כשמבט מסופק על פני.
קיבלתי את התשובות שלי ואני לא לבד בעסק הזה… ניסיתי לעודד את עצמי.
״רן…״ קול נשמע ממולי.
הרמתי את ראשי בתמיהה והבחנתי בג׳ב.
״הכל בסדר?״ הוא שאל אותי, הוא נראה מעט המום ומבוהל.
״כן… קרה משהו? אתה בעצמך בסדר?״ שאלתי בתמימות.
״אני בסדר, פשוט דאגתי לך…״ הוא השפיל את מבטו.
״אני בסדר גמור!״ חייכתי בהגזמה.
״ת׳ור בדרך כלל מפגין אדישות וקרירות אבל אני יודע מתי הוא נראה לחוץ, הרגל שלו לא מפסיקה לרעוד והוא משחק עם האוכל שלו… ראיתי אותו עושה את זה בהפסקה ואז הוא חיכה לך ליד הדלת עד שביקשו ממנו להיכנס לשיעור…״ הסביר ג׳ב.
״אני מבינה… ואז חשבת שקרה לי משהו?״ שאלתי.
ת׳ור ממש דאג לי…
״כן…״ השיב ג׳ב.
השפלתי את מבטי, נועצת את עיני ברצפת העץ המבריקה מלכה.
דמעות הופיעו בעיני וזלגו ללא הרף ורחמים על לחיי.
משכתי באפי והבטתי בו במבט מתנצל.
הוא לא שאל דבר, לא מדוע אני בוכה או מה באמת קרה.
הוא רק שלף ממחטה מכיסו וניגב לי ביסודיות ובעדינות את הדמעות מעיני, גם את אלו שזלגו וגם את אלו שזולגות.
לאחר מכן הניח את ידיו על כתפי וחיבק אותי בקלילות כשעל פניו חיוך חברי.
הנחתי לו לעשות כן, כי ידעתי שהוא נותן לי להתנחם בשתיקתו.

לא מצאתי את ת׳ור במשך כל אותו היום.
חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי ולמרבה ההפתעה כולם פרט לאביו לא הבחינו בו באף אחד מהשיעורים.
ניסיתי את מזלי עם אוריון אך הוא החליט לשמור על סודיות בטענה כי אלו חייו האישיים ושישנם דברים שצריכים להישאר בגדר פרטיות.
מיואשת שלחתי לו בהודעה וסיפרתי על המפגש עם איזבלה ועל כל המידע החדש שקיבלתי ולסיום ביקשתי ממנו שימחק את ההודעות כדי לשמור על סודיות וכך עשיתי גם אני.
ידעתי שזה לא היה הצעד הזהיר והחשאי ביותר אלא הצעד הכי לא בטוח שיש אך השתוקקתי לשמוע ממנו ובסוף היום צעדתי לביתה של סבתי בייאוש, צעדי כבדים ומוחי פועל בקדחנות במחשבות על ׳היכן נמצא ת׳ור? ומה בדיוק הוא עושה?׳.
בכניסה לביתה של סבתי עמד אופנוע אדום שבהק באיום.
לאט עיני עלו להביט בו והבחנתי בת׳ור השאון עליו בידיים משולבות ומבט רציני ומלא נחישות על פניו.
״ת׳ור?… מה אתה עושה כאן?, איפה הייתה כל היום? קיבלת את ההודעות שלי?! ת׳ור התפוצצתי מדאגה!, לא יכולת לפחות לומר לי שאתה בסדר?!״ הצפתי אותו בשאלות, מרגישה הקלה וכעס.
הוא הביט בי ממושכות.
״אני מצטער אמר לבסוף… עשיתי מה שביקש… ההודעות נמחקו…״ הוא השיב לבסוף.
״אבל?״ שאלתי מכיוון שחשתי שהחמצתי דבר מה.
הוא היישר אלי מבט שחשף הכל.
״אנחנו צריכים לדבר…״.