"dauntless " פרק 13

״על מה אנחנו צריכים לדבר?, על מה עוד לא דיברנו?״ שאלתי באנחה עייפה.
״עלינו… על זה עוד לא דיברנו״ הוא השיב במתיחות.
״אין על מה לדבר בנושא הזה…״ אמרתי בקשיחות.
מבטו השתנה למבט נוקשה ונחוש.
״בטח שיש על מה לדבר!… אנחנו נמנעים אחד מהשנייה ואטומים לגמרי ואני שונא את המצב הזה… את נבוכה ואת מתרחקת ממני… אני יודע שאני לא היחיד שהרגשתי משהו, ואני לא מדבר רק על הנשיקה הזו שאגב היא לא הייתה מבויימת, יכולתי באותה מידה גם ליצור הסחת דעת אחרת, אני מדבר על הרגע הראשון שנפגשנו… אני לא, אף פעם בעצם… לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה… להגיד שאני חושב שאני מחבב אותך זה שקר…״ הוא אמר בטון גבוה ונעץ את עיניו בעיני.
״לא הרגשתי כלום, לא מהרגע הראשון ולא אחרי הנשיקה… אני לא מרגישה כלפייך כלום…״ השבתי בקרירות.
המילים שאמרתי צרבו על שפתיי וגרוני נכנע תחת לחץ הדמעות ששיבשו את ראייתי.
להגיד שלא הרגשתי משהו זה שקר, אבל בשביל שנינו… זו הדרך היחידה… וגם… אני יותר מידי מתוסבכת בשבילו, הוא לעולם לא יבין אותי… עדיף לוותר.
״למה את ממשיכה לשקר לעצמך? כי אני יודע שאת משקרת לי…״ הוא שאל בעצבנות.
״אני לא ראויה לך…״ מלמלתי בצרידות.
״רן… לא סתם בחרתי בך… מהרגע הראשון הצלחת לחדור את הקרום הקשיח שעטף אותי, את ראית אותי באמת והסתקרנת לדעת עוד… את לא פחדת ממני ולא היה אכפת לך איזה מעמד יש לי או איך אני נראה… לא פחדת לענות לי או להתווכח איתי, היית אמיתית איתי והסתכלת לי בעיניים מבלי להסיט מבט… קיבלת אותי והשלת עם מי שאני ואני מודה לך על כך… את הראשונה והיחידה בשבילי…״ הוא הסביר.
מצמצתי בעיני כדי להעלים את הדמעות.
״אני לא רוצה אותך באותה דרך… אני מצטערת…״ לחשתי.
״אל תצטערי!״ הוא כעס.
״שלא תעזי לבקש סליחה…״ הוא סינן.
יכולתי לראות את השליטה העצמית שלו נרפית ברגע שההורדות בכתפיו נעלמה.
״אני מוכן להשלים עם כל מה שעבר או עובר עלייך, אני מוכן לעזור… רק אל תשמרי הכל בבטן, אל תתרחקי ואל תרחיקי אותי ממך… אני מבקש…״ הוא הביט בי, עיניו מתחננות.
הסבתי את מבטי מעיניו, האשמה קדחה חור בליבי.
אולי שברו לי את הלב פעם אך איני יכולה לשבור לו את הלב בגלל מה שנעשה לי, במיוחד לאחר שהוא שבה את ליבי מחדש.
עכשיו הייתי בטוחה.
אני שלמה, הלב שלי לא עוד חצוי, אני יודעת לאהוב מחדש ואני אוהבת את ת׳ור.
טיפה רטובה וחלקלקה החליקה על אפי.
אך טעמה לא היה מלוח…
גשם.
גשם החל לרדת, במלוא עוצמתו, כאילו חיפה על דמעותי והסתיר אותן.
יכולתי לבכות מבלי להיראות וכאשר גופי נספג במים יכולתי לחוש כמו דמעה אחת גדולה, דחוסה בייאוש, אכזבה, עצב, אשמה ופחד.
ת׳ור כרח סביב גופי את הג׳קט עור השחור והמבריק שלו.
הוא עמד מולי, כל כך קרוב ועדיין… הרגשתי שלא יכולתי להגיע אליו.
״רן אני לא מבקש כלום בתמורה, רק שתקבלי ותעריכי את האהבה הזו…-״ הוא מלמל, כמעט נואש.
״אני חושבת… אני די בטוחה שאני מאוהבת בך…״ הישרתי אליו את מבטי, כולי תקווה.
מבט כנה ואמיתי ומפוחד.
הגשם לא הקל עלינו ועד מהרה רעדנו מהקור ושערינו התערבל ברוח המקפיאה.
הוא הביט בי תחילה בתדהמה ולאחר מכן במבט שהשרה חמימות מיידית בגופי והקפיץ את ליבי.
״האמת היא שאני יותר מבטוח, לא רציתי להפחיד אותך עם היישירות שלי אבל… אני מאוהב בך״ הוא חייך בשובבות.
לא יכולתי להסתיר את חיוכי המרוצה ואת תחושת ההקלה שלי.
הוא אחז בידי בעדינות ושפתיו נשקו לה.
״תהיי חברה שלי?״ הוא הרצין, עיניו יוקדות מתשוקה.
״אני… אני לא יודעת אם אני מסוגלת…״ גמגמתי.
״את מסוגלת כי את לא צריכה לפחד… אני יודע מה שנינו מרגישים ואני יודע מה אני רוצה יותר מכל, כי אני מסתכל ונוגע בו עכשיו וזה הדבר היחיד שמעניין אותי… רן, תוכלי להחזיר לי תשובה, מחר?״ הוא הסביר ושאל.
הנהנתי בנחישות.
״אז תתכונני״ הוא חייך חיוך שוביניסטי.
״למה?״ שאלתי בחיוך תמה.
״אני בנאדם מאוד משכנע ומפתה… אני לא חושב שתוכלי להתנגד לי״ הוא השיב ברמיזה.
ציחקקתי ברוך, צחוק מתגלגל והבטתי בפניו החלקות, בעיניו השובבות והנוצצות ובשערו השחור הספוג מים.
״בסדר, אני אכין את עצמי…״ השבתי.
״עד סוף היום של מחר את תתחנני שאהיה החבר שלך… תזכרי שאמרתי את זה…״ הוא קרץ.
״אני אזכור למרות שאני גם ככה די משוכנעת שאסרב…״ אמרתי בציניות.
״אל תהיי כל כך בטוחה״ הוא חייך בשביעות רצון.

אותו לילה ת׳ור ליווה אותי עד לדלת ביתה של סבתי ונעלם לאחר שהספיק לשכנע אותי לשמור על הז׳קט שלו.
ביני לבין סבתי שרר מתח והשאלה הידועה לא נשאלה על ידי אף אחת
משתינו.
התנהגנו כמו זרות והתעלמנו מהידיעה, אפשר לומר ששום דבר לא השתנה.
עד הבוקר שלמחרת בו סבתי התנצלה על החשאיות במספר מילים פשוטות ואני  סלחתי לה מכיוון שלנטור טינה ולשנוא זה עסק מעייף מידי בשבילי וגם בשל היותה סבתי שחפצה שאהיה בטוחה ומאושרת.
אל בית הספר הגעתי בריצה כשאני עוטה על גופי את הז׳קט של ת׳ור.
חלפתי על פני חברתי בנפנוף קל וחייכתי אל ג׳ב שהבחין בי.
האצתי את צעדי את חדר האימונים של פלג רודפי הצדק.
בלמתי והבלגתי על נוכחותה של אוונגלין במוחי, לא רציתי לפחד או להיחבא מאחוריה בזמן שאקבל את החלטתי.
כשנכנסתי אל החדר אישוני כמעט ויצאו מחוריהן.
״איפה כולם? חשבתי שאיחרתי!״ אמרתי.
ת׳ור הרים מספר משקולות כשחזהו חשוך עם כל הפעלת כוח קטנה יכולתי להבחין בשריריו.
״באמת איחרת… לאימון הפרטי שלנו״ השיב ת׳ור.
״אימון פרטי?״ שאלתי בתמיהה.
״החלטתי שאני ואת צריכים לעבוד זמן ביחידות אז ביטלתי את האימון של השאר…״ השיב ת׳ור, הוא הניח את המשקולות וצעד לקראתי.
אוי… אז כנראה שהמופע התחיל…
עיקמתי את אפי באי שביעות רצון.
״אני לא חושבת שזה היה הכרחי והוגן כלפי השאר…״׳השבתי.
״הו, אני דווקא חושב שכן…״ הוא השיב בעקשנות.
״אז מה התוכנית היום?״ שאלתי באנחה.
״היום כמו שאמרתי נעבוד עם כלים קצת יותר מסוכנים ומסובכים ועל שיטות האחיזה שלהם והתנועה עימם, מאוחר יותר נלמד איך לירות בהם… אז כמו שאני מניח שניחש נשתמש באקדח וחץ וקשת וגם סכינים״ הסביר ת׳ור.
הנהנתי ברוב קשב.
״אגב… תשמרי את הז׳קט אצלך, אני אוהב את איך שהוא נראה עלייך…״ הוא חייך במעט ביישנות.
גלגלתי את עיני בשעשוע וניגשנו לעבודה.
ת׳ור החכמולוג והערמומי בחר להתאמן על אחיזה נכונה באקדח, חץ וקשת וסכינים ורק כשידיו החליקו על ידי ברכות נפל לי האסימון וצחקתי לעצמי.
מגע, תרגילים עם מגע… הוא בהחלט חשב על ניסיונות התקרבות שנראו תמימים כמעט לעיני המסתכל.
אך על אף שכוונותיו נותרו גלויות לי, שיתפתי עימו פעולה.
״פלורן את ממש משתפרת…״ הוא הקניט אותי.
״גם אתה״ השבתי לו בעוקצנות.
״איך בדיוק אני יכול להשתפר יותר?״ הוא שאל בתמיהה.
״ניסיונות ההתקרבות שלך נעשים יותר ויותר מקוריים… תטפח לעצמך על השכם״ התלוצצתי והסתובבתי לשתות מים.
״מממ… את מעדיפה שאהיה ישיר יותר?״ הוא שאל, קולו קרוב לאוזני באופן מצמרר.
״איך שבא לך…״ משכתי בכתפי בפשטות על אף שליבי דהר בהתרגשות.
נאלצתי לנשוך את השפה התחתונה שלי כדי לרסן את חיוכי.
הסתובבתי אליו וזרועותיו נחרכו סביב מותני וכלאו אותי.
הוא הביט בי במבט שחשף ההכל ובצורה כה אינטימית ומנותקת מהעולם, אף יותר מנשיקה.
הרגשתי כאילו הוא חודר תחת הקליפה הקשה שלי וממיס אותה מבפנים.
כאילו הוא יכל לראות אותי באמת, בלי כל  מנגנות, מסכות של חיוכים או תירוצים.
״בואי נהיה ישירים… אני יודע שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך, זה למה שלא תודי בזה, תיכנעי ונוכל לחיות בעושר ובאושר?״ הוא אמר בחיוך זדוני רך.
לא יכולתי להסוות את חיוכי.
״זה לא כל כך קל כמו שאתה חושב…״ אמרתי.
״מה מונע את זה ממך בדיוק?״ הוא שאל.
השפלתי את מבטי.
״בואי נדבר על זה, אני חושב… אני די בטוח שאני צריך לדעת…״ הוא אמר בהיסוס.
הנהנתי כמסכימה.
״אני… אהבה הדדית זה משהו שחדש ולא מוכר לי, לא חוויתי אותה בשלמותה אף פעם, מבין?… הפחד מדחייה עדיין קיים בי אבל אני הבנתי שהאדם הזה שדחה אותה שלא בכוונה לא קובע שכל אדם אחר שאוהב ידחה אותי גם… אני אדם מסובך, פחדן לפעמים, עם דאגות ובעיות שמשפיעות על התיאבון שלי ועל מצבי הרוח שלי… אני לא מאמינה שבאמת אפשר לקבל אדם איך שהוא, עם כל המגרעות והיתרונות… אבל, אם לא הרתעתי אותך לגמרי ואתה עדיין רוצה אותי באותו אופן שאני רוצה אותך אז… אני מסכימה…״ הסברתי בחשש.
בחיי צריך לעשות יום ל׳נפגעי אהבה נכזבת׳. כולם ישבו בפיג׳מות, עם כריות בין הרגליים ושיער מכורזל ויאכלו גלידה ושוקולדים תוך דיבור דיכאוני ושקיעה בעבר.
״אותו אדם… אני מודה לו שדחה אותך, אין לו מושג כמה הרווחתי עכשיו, אין לו מושג כמה הוא הפסיד… בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מנוצח כמו עכשיו… אני מקבל אותך איך שאת ואיך שתרצי, אני אעזור לך להתמודד עם הבעיות האלו, גם בחיי וגם במותי… אני לעולם לא אעזוב אותך״ הוא השיב בלהט.
״זה אמור להיות הקדמה ל׳אני מסכים׳?״ שאלתי בחיוך נבוך.
״כן… טי אמו, איי לוב יו, סקידה, סאלאנג אה, אני אוהב אותך, מה שתבחרי… אני מסכים ועוד איך…״ הוא השיב בנחישות ובלהט משולהב תשוקה והתרגשות.
ציחקקתי משועשעת והקלה התפשטה בי.
בעדינות ידו נחה על סנטרי והוא הטה אותו קרוב יותר אליו.
הנחתי לו לעשות כן ובאיטיות כריתי את זרועותי סביב צווארו, מצמידה אותו אלי ככול האפשר.
כשנגענו שפתיו קלות בשפתי, הריסון והאיפוק כאילו נמחו כשנאנח ונשיפתו דגדגה אותי.
הנשיקה הזו הייתה מסחררת בהחלט.
הוא פרע את שערי וידיו החליקו על שיפולי גבי.
ידי השתעשעו בשערותיו והחליקו בעדינות על חזהו כדי לחקור את גופו.
חום עורו כאילו הדביק אותי ועד מהרה גם עורי התלהט.
התנתקתי ממנו במאמץ רב.
״זו הפעם השנייה…״ מלמלתי בהתנשפות.
״אני לא חושב שתצטרכי לספור עוד, אני מבטיח לך שאת תתבלבלי מהר מאוד…״ הוא לחש ונשק לי ברכות ובאיטיות.
חייכתי מרוגשת, מצחי צמוד למצחו כאילו הנצחנו ונצרנו את הרגע בלבבותינו.
הצלצול התנגן והעיר אותנו למציאות.
״אני אראה אותך בשיעור כתיבה?״ שאלתי.
״ואני אאסוף אותך אחרי העבודה?״ שאל.
״סגור״ מלמלתי בחיוך נרגש.
״אל תישארי כאן למקלחת לבד, בחדר שלי יש גם חדר אמבטיה אז תוכלי להתקלח בסוף היום…״ ביקש ת׳ור.
״גם בבית של סבתא שלי יש מקלחת ת׳ור…״ אמרתי ברמיזה.
״אני יודע אבל עדיין קשה לי להיפרד ממך…״ הוא חייך.
״מישהו התחיל להיות קיטצ׳י״ הקנטתי אותו.
״מממ… חשבתי שבנות אוהבות את זה״ הוא השיב, יכולתי להבחין במעט סומק בלחייו.
״גם…״ השבתי כדי לא להביכו.
״אני מבטיח לשכפל לך מפתח לחדר שלי בחשאיות, תוכלי לחשוב עליו כעל בית שלישי אם תרצי…״ הוא אמר.
״אני אשמח… תודה ת׳ור״ חיבקתי אותו.
הוא חיבק אותי בצורה המגוננת ביותר.
יד אחת על המותן והשנייה אוחזת בראשי. הצורה האהובה עלי.
״נתראה בקרוב…״ מלמלתי.
״נתראה בקרוב״ הוא השיב לי.
וזו הייתה הפרידה הקיטצ׳ית שלנו, עליה לא יכולתי לוותר למען מישהי אחרת.
אהבה הדדית, סוף סוף.
אולי לאנשים טובין באמת יכולים לקרות ניסים טובים, כמו בסרטים ובספרים.
אם כן, כנראה שאני אדם די טוב…
חייכתי לעצמי בשובבות וניגשתי למלתחות בידיעה שעיניו של ת׳ור עוקבות אחרי, מגנות.