"dauntless" פרק 14

לא יכולתי להסוות את הסומק שעלה בלחיי או את חיוכי החולמני ורגלי המדלגות.
הייתי מאוהבת וזו הייתה ההרגשה הטובה ביותר עלי האדמות.
ידעתי שאוונגלין תהיה גאה בי ולמרות הכל לא זימנתי אותה.
רציתי להתמודד עם המציאות גם ללא נוכחותה ועזרתה, גם ברגעים המשמחים וגם ברגעים הפחות טובים, העצובים והמאכזבים והחלטתי בליבי לנסות לחיות כך ולחפש משענת אחרת.
׳רק שאהיה במשבר אני איעזר בה…׳ הבטחתי לעצמי וידעתי בליבי שזהו רצוני האמיתי וכך גם שלה מכיוון שהייתן פרי דמיוני המשובח.
החלטתי להפתיע את ג׳ב והלכתי לכיתת מוסיקה כדי שנוכל להגיע יחדיו לשיעור כתיבה.
בדרכי לשם הבחנתי בשיילין.
נעצרתי במקומי והסתתרתי כך שעיני השקיפו על המתרחש.
שיילין נעמדה לצד דלת הכיתה כשהיא שאונה על הקיר הלבן והחלק, עיניה עצומות ומרוכזות בלחן שניגן ג׳ב.
ההבעה העצובה על פניה כמעט והעלתה דמעות בעיני. זו הייתה הבעה של געגוע…
עיני נדדו את ג׳ב. ידיו החליקו במיומנות על קלידי הפסנתר השחור, עיניו עצומות ומרוכזות והצלילים שיצר מדויקים, עדינים ורכים.
נאנחתי ובשתיקה ובצעדים חרישיים חזרתי על עקבותיי אל עבר כיתת הכתיבה.
שיילין אולי הייתה מודעת לשמועות שהתרוצצו על ג׳ב באותו התקופה על אף שלא למדה בבית הספר.
האופן שבו שני אלה נפגשו גרם לג׳ב להתאהב בה והיא מתוך זהירות וצדק דחתה אותו כדי לא להכאיב לעצמה יותר, מכיוון שהיא לא חפצה להיות עוד נערה שליבה נשבר.
היא חכמה אך יותר מידי חכמה.
הוא אכן השתנה בעקבות המצב וכנראה שניסה לשבות אותה מחדש באמצעות השינוי שחל בו… גם אם הדבר סיפק אותה או לא, היא לא נקטה באף צעד שיוכיח את זה… ואולי הדברים שג׳ב אמר אכן נכונים, אם הוא באמת התגבר עליה או לא… זה משהו ששניהם צריכים ליישב בניהם כי אני יכולה להיות בטוחה שרגשות אחד כלפי השנייה אכן קיימים, גם אם בסתר.
״רן?״ קול שקט נשמע מאחורי.
הסתובבתי כשעל פני מבט מחושב.
ג׳ב הביט בי בהקלה.
״לא הייתי בטוח אם זו את, הכל בסדר?״ שאל.
״הכל בסדר״ חייכתי קלות.
הוא אחז בידי והוביל אותי בחזרה אל חדר המוסיקה כשעל פניו מבט נלהב.
״היי, מה קרה? שכחת משהו? שלא נאחר…״ מלמלתי מופתעת.
״אל תדאגי, רק רציתי להשמיע לך לחן חדש שלי… חשבתי עלייך והתחלתי לנגן, אני לא יודע איך או מה קרה, אבל הידיים שלי מצאו דרך לרקום למחשבות מנגינה…״ הסביר ג׳ב.
״באמת?…״ נדהמתי והשפלתי את מבטי הנכלם.
הוא הנהנן והורה לי להתיישב לצידו על השרפרף המוארך והשחור שנח ממול לפסנתר.
״הייתי הופכת לך את הדפים בתמורה אבל משום מה זו הפעם היחידה שאתה בלי דפים…״ אמרתי.
״זה משום ששיננתי את זה טוב טוב… רק תשמעי, זה יספיק״ הוא חייך בלבביות.
הבטתי בו והנהנתי.
באיטיות ידיו החליקו על הקלידים והצלילים הסתלסלו באוזני ויצרו מעין אווירה מערפלת חושים.
הבטתי בידיו שנעו בחינניות ואז במבטו הנינוח והשליו בעת שניגן.
עד מהרה מצאתי את עצמי מניעה את ראשי לקצב המנגינה והופתעתי כשהבנתי שזו אותה מנגינה שצפיתי בשיילין מאזינה לה.
תחושת אשמה קלה התגנבה לליבי אך ללא ספק הערכתי את ג׳ב על מה שעשה.
כשסיים, כעבור זמן מרגיע שנמשך נצח, שקט שרר בחדר וגרם לי לתחושה של בדידות.
בחיוך נלהב מחאתי לו כפיים בהערצה.
״אפילו מוצארט היה מרגיש מאויים עכשיו״ ציחקקתי.
״אני נותן לך קרדיט רב, את זו שהוצאת את זה ממני…״ הוא חייך.
״אני מקווה להמשיך להוציא ממך רק דברים טובים, כמו שאתה מוציא ממני…״ אמרתי בחיבה.
״אז כנראה שאת המוזה שלי״ הוא אמר ושנינו צחקנו.
על אף האווירה הנעימה ששררה בנינו תהיתי ביני לביני אילו מחשבות חשב עלי ומדוע עלו הן בראשו.

שיעור כתיבה היה עטוף מתח.
ת׳ור עבד לבדו, כהרגלו ואני וג׳ב מלאנו את המטרה שנכתבה על הלוח החכם: ״תארו באמצעות מטאפורות ודימויים את תחושת האהבה שלכם כלפי קרוב משפחה, חבר או אהוב״.
אלייז׳ה הסביר שמטאפורות יכולות לשעשע, לרגש ולהמחיש דברים טוב יותר ולכן עמד על כך שנתאמן על נושא ההמחשה, התיאור וההתבטאות.
ג׳ב ואני הסכמנו לתאר את רגשותינו כידידים באמצעות מטאפורות של חפצים מגנים כמו ממחטה ומטרייה והתפלאתי עד כמה שהדבר היה נכון בנוגע אליו.
לא יכולתי להתעלם מהמבטים האינטימיים ששלח לי ת׳ור, כאילו הביט בי כדי למצוא מילים מתאימות. על אף שהדבר החמיא לי לא ידעתי אם אני חשב רתיעה או משיכה אז הנחתי לנושא והתמקדתי בעבודתי.

לאחר השיעור, שכולם האיצו את צעדיהם אל חדר האוכל יכולתי לשמוע את קולה של סילבר ושל שיילין.
בידיעה שג׳ב לפני האצתי את צעדי לקראתן.
יד לפטה במותני ומשכה אותי לאחור, הרחק מעיני כולם אל מאחורי גומחה צרה בקיר.
״ששש…״ ת׳ור לחש לי כדי שלא אלחם בו או אצרח לעזרה.
״אל תעשה לי את זה יותר, נבהלתי כל כך!״ זעמתי בלחישה.
״בסדר אני מצטער, לא יכולתי לחכות…״ הוא חייך בחולמניות שהדביקה גם אותי.
״אם תמשיך להסתכל עלי באותה צורה כפי שעשית בשיעור אני לא אתפלא אם שנינו ניכשל…״ אמרתי בגיחוך.
הוא צחקק משועשע על עצם המחשבה.
״מממ אני מצטער אבל אני כותב הכי טוב כשאני רואה אותך ומרגיש אותך…״ הוא השיב בשובבות.
״טוב, אני לא, זה מסיח את דעתי…״ מלמלתי במבוכה.
״את המוזה הכי טובה שיש… תסתכלי על זה ככה שבזכותך אני רק משתפר״ הוא חייך בפשטות חצי חיוך מלא רמזים.
ספר לי על זה… בלעתי את רוקי במתח.
״הכל בסדר רן?״ הרצין ת׳ור.
״כן, למה שלא יהיה בסדר?״ שאלתי בתמיהה.
״את נראית קצת מוטרדת… את בטוחה שלא קרה משהו?״ שאל ת׳ור.
״אני בסדר, אם היה קורה משהו הייתה יודע״ הרגעתי אותו.
הוא הנהנן והביט בי שוב באותו מבט חייתי שכאילו איים לבלוע אותי.
הייתי נרתעת אלמלא הרצון והמשיכה ההדדית.
הוא חייך חיוך שועלי רך כאשר כרחתי את זרועותי סביב צווארו ומשכתי אותו אלי.
״את רוצה שאנשק אותך?״ הוא לחש לי. ידיו הושחלו לכיסי מכנסי הג׳ינס שלי ומשכו אותי קרוב יותר כך שגופנו התאחד כגוף אחת.
״מממ…״ מלמלתי.
״אין לי התנגדות״ לחשתי לבסוף.
״את חושבת יותר מידי…״ הוא נאנח וכשפי נפתח במחאה שפתיו נצמדו לשפתי בנשיקה מתוקה וארוכה.
נאנחתי קלות כשידיו החליקו לאורך גבי וששפתיו ירדו לנשוק ללסת שלי.
צחקתי ברוך שהבחנתי במבטו כשסרק את הקעקועים על צווארי.
הוא שלח לי חיוך ערמומי ונשק לכל אחד מהם ברכות מצמררת.
בדיוק כשידי החליקו לאורך גבו התחתון וחפצו לחדור אל מתחת חולצתו כדי לחוש בעורו, עיני נפערו באימה ובמבוכה.
ניתקתי את ת׳ור ממני בדחיפה קלה שהשיבה לו את הריסון והבעתו האדישה והרצינית.
״לוריאן?״ שאלתי המומה כשהבחנתי בה.
״אמא?… סבתא?״ עיני כמעט נקרעו לרווחה ולחיי העלו סומק עז כשהבחנתי בהן אחת אחרי השנייה.
״מה אתן עושות כאן?״ שאלתי ואז זה הכה בי ויכולתי לשמוע את צליל האסימון הנופל.
איזבלה זימנה אותם לפגישה שתיערך היום.