"dauntless" פרק 15

המבט הנכלם והמבוייש על פני הפך את הסיטואציה לגרועה יותר.
לוריאן הביטה בי בתהיה, אימי במבוכה וסבתי… טוב מכיוון שהייתה המבוגרת ביותר מבנינו היא רק הופתעה וצחקקה ברוך כשעל שפתיה חיוך משועשע.
חיכחתי בגרוני במבוכה.
״המנהלת לא הודיעה לך שהיא עורכת פגישה היום?״ שאלה אימי לאחר שהתעשתה ממובכתה.
תמיד כזו רצינית, ישר ולעניין… 
לפתע זעמתי, אני כלל לא חייבת להסביר את עצמי או להתנצל, אלו הם חיי והם נתונים בידי ומוכרעים על ידי החלטותי.
הן לא מכירות את ת׳ור כפי שאני מכירה, לכן כפי שהסתירו ממני סודות בעבר זו זכותי להעלים את הפרט הזה מפניהן.
״תחסכי ממני את ההצגה שלך, פשוט תגידי איזבלה או דודה שלך, אני כבר יודעת הכל״ סיננתי בארסיות.
מעולם לא הייתי זועמת ומאוכזבת מאימי כפי שהייתי עכשיו.
״הכל? דודה?״ שאלה לוריאן בחשדנות.
״אז גם ממנה שמרתן סודות? כדי להגן עליה כביכול, ממה? מהאמת?, נמאס לי מהשקרים האלו! ללוריאן יש זכות לדעת בדיוק כפי שלי יש״ אמרתי בהחלטיות.
״אמא?״ שאלה לוריאן, קולה רושף כעס מרוסן ועיני מבולבלות.
״כשניכנס אני מבטיחה להסביר הכל״ מלמלה אימי וחלפה על פנינו אל עבר חדרה של איזבלה.
״רן… את בסדר? מה קורה כאן?״ שאלה לוריאן בדאגה. היא שלחה מבט מזהיר אל ת׳ור ומחצה אותי בזרועותיה החובקות את גופי.
״הכל בסדר… לאמא ולסבתא יש כמה הסברים לתת לשתינו, לוריאן… לא משנה מה, אני מקווה שתוכלי לסלוח לאמא, אני כועסת מאוד… אני מרגישה נבגדת, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא אמא שלנו, אז אני מבטיחה לסלוח לה אם תבטיחי לא לעזוב אותה…״ מלמלתי בדאגה גלויה.
״ברור שלא רן… אל תדאגי לזה״ השיבה לוריאן, תמיד מנסה לגונן עלי מפני כל בעיה אפשרית שצצה.
״תזכרי כמה היא צריכה אותך, וכמה אני צריכה אותך שתהיי שם בשבילה…״ אמרתי.
״אני יודעת רן, אני עושה את זה למען שתיכן… אבל את, תדאגי להגשים את עצמך בתמורה״ ביקשה לוריאן.
הנהנתי בנחישות.
״רן, לא תציגי בפנינו את הבחור הצעיר?״ שאלה סבתי. גוון קולה גרם לי להבין שהיא איננה חפצה בסודות נוספים.
הנהנתי לה. אם היא רוצה לחשוף את כל הקלפים בבת אחת אני לא מתנגדת.
״אני חושבת שלהגיד מי אני בשבילה מיותר…״ ת׳ור מלמל במעט ביישנות.
״אני מתנצלת… ״ מלמלתי מושפלת.
״את לא צריכה להתנצל, אהבה זה דבר טבעי ולנו תמיד היה עיתוי גרוע…״ אמרה לוריאן וסבתי הסכימה בצחקוק.
ת׳ור שזר את ידו בידי והביט בי בעומק.
״זה לא היה מתוכנן…״ הוא לחש לי בשובבות.
״איזו פאדיחה…״ מלמלתי נשכתי את שפתי התחתונה.
״תסתכלי על זה ככה, לפחות דילגנו על ההיכרות המנומסת והמזויפת…״ לחש ת׳ור.
שלחתי לו מבט משועשע והוא צחקק ברוך באוזני.
לוריאן וסבתי נכנסו אל המשרד של איזבלה ואני התכוונתי להיכנס בעקבותיהן ולנתק את ידי מידו של ת׳ור.
״אני בא איתך״ הוא קבע.
״לא ת׳ור, איזבלה תדע שסיפרתי לך הכל ושהיית שותף בגניבת הספר… יכולים לסלק אותך בגללי…״ לחשתי בלחץ.
״לא יסלקו אותי, אני החבר שלך זה טבעי שתספרי לי… תפסיקי לדאוג ובואי ניכנס״ הוא השיב בעקשנות.
הבטתי בו בספק והוא קרץ לי בערמומיות.
״בסדר… אתה קובר את שנינו חיים״ מלמלתי בציניות מופרכת ומוגזמת.
נכנסנו יחדיו, בידיים שלובות והבטנו בלוריאן ההמומה ובאיזה לה שברכה לשלום את אימי וסבתי.
״אחותי נואל, מה שלומך יקירה?״ היא חיבקה את אימי בגעגוע מופרז ואז ניגשה לסבתי ונשקה ללחיה תוך שהיא שואלת ״סבתא מארי, איך את מרגישה?״.
ברכות הנימוס המזויפות השיבו את זעמי שהתעורר וייחלתי שנגיע לעיקר.
״דודה, תודה שהודעת לי שהפגישה תיערך היום״ אמרתי כשעל שפתיי חיוך מזלזל.
״את יודעת שאני מבצעת דברים במהירות, היית צריכה לצפות לזה…״ השיבה איזבלה בלא מעט עוקצנות.
״הייתי צופה את זה אם באמת הייתי יודעת שזה מה שהדודה שלי שהכרתי לפני יומיים אוהבת לעשות…״ השבתי בטון זהה.
״למה הוא כאן?״ היא שאלה לפתע, כמעט בבהלה.
״אני ממלא את תפקיד החבר שלה… איזבלה תחסכי את ההצגות…״ השיב ת׳ור עוד לפני שהספקתי לענות להגנתו.
״הוא יודע הכל…״ הסברתי. 
״שבו בבקשה… כולכם״ אמרה איזבלה לאחר שבלעה רוק במתח ויישרה מבט ללוריאן.
הדברים שסופרו מחדש ללוריאן, החל מהמשפחה המייסדת ועד לצוואה של סבינו.
אימי, סבתי ודודתם טענו שהסודיות נעשתה כדי להגשים את צוואתו של סבי וכדי לגונו עלינו ממתחרים בתוך המשפחה.
אימי טענה שמכיוון והן לא ידעו מי מאיתנו היא היורשת שתתקבל לשלושה פלגים בבית הספר, הן החליטו לשמור את הדברים בסוד עד שיתבהרו ויהיו ניתנים להבנה.
״עכשיו הבנתי מדוע התעקשת כל כך שאלמד כאן״ נדהמה לוריאן.
אימי הסבירה כיצד איבדה את קרן הנאמנות שלה והסיפור הכאיב לי וללוריאן.
״איך זה שרק עכשיו אנחנו יודעות שיש לנו דודה?״ הזדעזעה לוריאן.
״לא רק עכשיו, הכרתן אותי כשהייתן קטנות, הייתי מגיעה לביקורים קצרים אבל אמא שלך רצתה להרחיק אתכן כי הייתי מעורבת יותר בעסקים של בית הספר… אני מצטערת שוב על כל הסודיות, זה נעשה לטובת שתיכן״ הסבירה דודתי.
״תפסיקו לחשוב שאתן יודעות מה טוב בשבילי ובשביל רן!״ כעסה לוריאן.
לחצתי את ידה ברוגע.
״אז מה עכשיו?״ שאלתי.
״עכשיו…״ אמרה איזבלה והסבירה כי עוד השבוע יקבלו אותי אל ה׳נבחרים׳, שם אצטרך לעצב לי תדמית חזקה ורבת השפעה מספיק כדי שבני המשפחה ידעו על קיומי ולאחר מכן יגיע שלב החשיפה והייצוג.
״היא לא תוכל לעשות זאת לבד…״ התנגדה לוריאן.
״היא לא לבד״ אמר ת׳ור ולחץ את ידי.
הבטתי בו בהקלה.
״ת׳ור גם שייך ל׳נבחרים׳ לכן מן הראוי שיהיה השומר שלה, אנחנו עדיין מנסים לשמור על זהותה בסתר״ אמרה איזבלה.
״אני מתנגדת״ מחיתי.
״למה?!״ נדהם ת׳ור במבט מעוצבן.
״אני לא מוכנה שתסתכן למעני, מדובר בחיים שלך״ אמרתי בנוקשות.
״זה לא נתון לוויכוח, מדובר גם בחיים שלך וזו החלטה שלי אם להיות השומר שלך או לא, אני מעדיף שזה יהיה אני מאשר מישהו אחר״ אמר ת׳ור בעקשנות.
שלחתי לו מבט כעוס.
הוא התעלם ממבטי ועל שפתיו הופיע חיוך שבע רצון.
״אם כל התוכנית הזו תצא לפועל, מתי היא תזכה לקבל את ההון?״ שאלה לוריאן.
״הוא צריך להיות מועבר לקרן הנאמנות שלה, הוא יינתן לה בגיל שמונה עשרה״ אמרה סבתי.
״גם לך יש קרן נאמנות״ אמרה אימי ללוריאן.
״ורק עכשיו את אומרת?״ נדהמה לוריאן.
ידעתי כמה היא התאמצה להשיג כסף בשביל עצמה ובשביל אימי.
הדבר עלה לה בשלוש עבודות מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה.
״תשתמשי בזה כדי ללמוד באוניברסיטה״ אמרתי לה.
״ומה עם אמא?״ היא שאלה.
״יש מספיק, אתן יכולות להתחלק…״ אמרה סבתי.
לוריאן הנהנה בחיוך.
״ההון הזה… מה אני אמורה לעשות איתו?״ שאלתי.
״לנהל את חייך ואת חיי המשפחה…״ השיבה איזבלה.
״אבל אני…-״ התכוונתי למחות.
״לאט לאט… כשנגיע להר נעבור אותו״ אמרה איזבלה.
זו הבעיה שלי, אני לא רוצה לעבור את ההר, אני לא רוצה לשלוט במשפחה ולנהל אותה, אני רוצה לחיות את חיי ולהגשים את חלומותי באמצעות אותה קרן נאמנות עם אותו סכום כשל שאר בני המשפחה.
סבא, למה אני?….

לאחר שהסכמנו בשתיקה על תוכניתו של איזבלה נפרדנו בנימוס.
לוריאן קיבלה את הדברים טוב יותר משאני קיבלתי אותם, אולי משום שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים.
סבתי נשקה לי ואמרה שנתראה בביתה, אימי התנצלה בפני וחיבקה אותי בטענה שנתראה בקרוב ואילו לוריאן הביטה בי באותו מבט שהבין הכל.
מבין כולם, להיפרד ממנה היה הדבר הקשה ביותר שנאלצתי לעשות, שנאתי פרידות ושנאתי לחזור עליהן שוב ושוב.
״תשמור עליה בשבילי״ ביקשה לוריאן מת׳ור בחיוך.
הוא השיב לי חיוך צייתן.
לאחר שנעלמו משדה ראיתנו חלפתי על פניו של ת׳ור וצעדתי אל עבר כיתת אומנות.
״רן…״ הוא נאנח מאחורי ושלא עניתי לו, הוא לפט בידי וסובב אותי אליו.
ניתקתי את ידו מידי במבט זועם.
״למה עשית את זה?״ ירקתי את המילים.
״כי ככה אני רוצה״ הוא השיב.
״אבל אני לא רוצה, חשבת אולי שגם לי יש דעה בנושא?״ אמרתי פגועה.
״אני מבין אבל זה חשוב לי… לשמור עלייך ולהיות מסוגל להיות לצידך בכל עת זה בדיוק מה ששנינו צריכים…״ הוא השיב.
״אתה לא שונה מהן אם אתה גם קובע לי דברים שנראים לך טובים בשבילי…״ אמרתי.
״אני מיומן, יש לי ניסיון, אני מנהיג פלג של אומץ לב, עברתי מלא משימות שבוצעו בהצלחה ומעל לכל אני החבר שלך… תאמיני לי שזה עונג בשבילי״ הוא אמר.
״לא אכפת לי… אתה לא יכול לסכן את עצמך למעני… מה אני אעשה אם?-״ נעצרתי כשחשבתי על הנורא מכל.
״אנחנו נהיה בסדר, שנינו… תבטחי בי…״ מלמל ת׳ור.
הבטתי בו, כאילו היה התכשיט היקר ביותר שפחדתי לאבד.
״בסדר…״ נאנחתי.
״אבל אל תקבל החלטות שקשורות אלי מבלי להתייעץ איתי…״ ביקשתי.
״בסדר…״ הוא השיב והחליק את ידו אל ידי.
הוא הצמיד את מצחו למצחי.
״לראות מישהו אחר דואג לך… שורף יותר מכל דבר אחר… אני לא אאכזב אותך…״ הוא לחש לי.
״תודה…״ זה כל מה שהייתי מסוגלת לומר לו אחרי כל הדברים שעשה למעני.
הוא נשק לי ברכות מסחררת ומערפלת חושים.
״למה שלא תבריזי משיעור אחד ונסיים את מה שהתחלנו מקודם?״ הוא לחש לי בתאווה, על שפתיו חיוך שועלי.
ציחקקתי במבוכה, נזכרת באירועים הקודמים.
״נדחה את זה לערב…״ מלמלתי.
״איך שתרצי…״ הוא חייך ואז טחב לידי מתכת קרה.
״ומתי שתרצי… אני אראה אותך מאוחר יותר פלורן״ הוא אמר בשעשוע והסתלק.
פתחתי את ידי והבחנתי במפתח כסף קטן. מפתח לחדר שלו.
חייכתי לעצמי וטחבתי את המפתח לכיסי.
׳את זה צריך לשמור מפני הרבה בנות בבית הספר הזה…׳ חשבתי בגיחוך והתכוונתי לצעוד לקראת כיתתי כשלפתע התנגשתי בגוף וכמעט מעדתי לאחור.
זרוע לפטה בידי ומנעה ממני זאת.
הדבר איפשר לי להשיב לגופי את שיווי המשקל.
״אוי… תודה… אני מצטערת״ מלמלתי בנימוס.
״רן פלורן?״ שאל קול מעלי.
״כן?״ עניתי בתהיה.
סרקתי את הדמות הנשית שעמדה מולי והביטה בי כפי שטורף מביט בטרף שצד.
היא לבשה את בגדי הפלג של רודפי הצדק ולמרבה הפתעתי הייתה מחומשת באקדח ופיגיון.
שערה היה שחור ארוך מאוד וחלק כששני פסים סגולים נראו מצדדיו.
הבחנתי בקעקוע של הפלג על צווארה ויישרתי מבט אל עיניה הירוקות בהירות.
היא אחזה בפגיון וסובבה אותו על אצבעה בשעשוע.
״תני לי את מה ששייך לי״ דרשה בביטחון מופרז.
הרמתי גבה כלא מבינה.
״ומה זה בדיוק?״ שאלתי מבולבלת.
היא יישרה אלי את מבטה, עיניה פקוחות לרווחה במבט מטורף.
״תני לי את המפתח״.