"dauntless" פרק 16

״למה שאעשה זאת?״ שאלתי בתדהמה.
״כי את לא ראויה לו ואמרת את זה בעצמך״ הנערה חייכה אלי בעוקצנות, על פניה מבט מתנשא שכלל לא מצא חן בעיני.
׳אמרת את זה בעצמך…׳, מתי אמרתי? כיצד היא יודעת?… האם?… האם עקבה אחרינו?.
מי היא בכלל?!.
״מה גורם לך לחשוב שאת ראויה לו יותר ממני?״ עקצתי אותה בחזרה והופתעתי למשמע מידת הארסיות בקולי.
בהחלט השתניתי ועם זאת יכולתי להבחין שהמילה ׳לו׳ כבר אינה מיוחסת למפתח, אלא לת׳ור.
״מה גורם לך לחשוב שיש לך זכות להתחשבן איתי על זה?״ היא השיבה כשאלה רטורית, שכלל לא הייתה רטורית לטעמי.
״כמו שאין לך זכות לגבות ממני משהו שלא שלך גם לי יש זכות לקבל על זה דין וחשבון״ אמרתי בשלווה שידעתי שתעורר את כעסה ותערער את שלוות נפשה.
״אני חושבת שאת מתבלבלת חמודה…״ היא חייכה אלי במבט מלא רחמים.
״הוא נועד לי ולכן הזכויות שוות לאפס בשיחה הזו,עכשיו, תני לי אותו״ הפעם היא השיבה בקול חסר סבלנות.
חשקתי את שיני ועטיתי על פני הבעה אדישה וקשוחה.
״לא נראה לי…״ סיננתי וצעדתי על מנת לחלוף על פניה.
״זה לא עניין של בחירה… את נותנת לי מבלי לשקול זאת״ היא צחקקה.
נעצרתי במקומי שנייה בודדה לפני שהפגיון שהפנתה אלי איים להינעץ בבטני.
הבטתי בחרדה בלהב הנוצץ המופנה כלפי, שהיה בעל עוצמה כה רבה ואיים לקחת את חיי.
בלעתי את רוקי, משותקת.
הקנה קר של אקדחה הוצמד לרקתי ורעד חלף בגבי.
היא הביטה בי באותו מבט מטורף שלמורת רוחי נצרב בזיכרוני והנחתי כי ירדוף אותי בשנתי.
״אני מתחילה להיות חסרת סבלנות מותק״ היא מלמלה.
״מי את?״ הזדעזעתי.
״קארן דוקיין. אני מבטיחה לך שעוד תשמעי עלי הרבה, בעצם אני מופתעת שעוד לא שמעת… ״ היא צחקקה ברשעות שהעלתה דמעות בעיני ועוררה את זעמי.
״אני לא פוחדת ממך״ סיננתי בגועל.
״המפתח רן״ היא הכניסה את האקדח לחגורתה והושיטה את ידה אלי.
בזעם ועוד לפני שחשבתי על מעשי פעמיים, קרעתי מצווארי את שרשרת המפתח של הלוקר שלי והטחתי אותו בידה בעצבנות. מבטי זועם, ידי רועדות, ליבי מפרפר ועקשנותי מסרבת להיכנע.
׳אין סיכוי שהיא תקבל את המפתח הזה׳, זו הייתה המחשבה היחידה שהופיעה בראשי.
היא הביטה בי בשביעות רצון ולאחר ששלחתי אליה מבט אדיש צעדתי בצעדים גדולים אל עבר החדר של אב הבית של בית הספר כשתוכנית רקומה בראשי.
״נתראה בקרוב״ יכולתי לשמוע את קולה המלגלג רודף אחרי.
נשמתי לרווחה ומחיתי את הזיעה שהצטברה בידי על מכנסי, לרגע מיששתי את הבליטה שבכיס מכנסי ושמחתי שלא וויתרתי עליו.
הן על ת׳ור והן על המפתח לחדרו.
 
״רן!״ קרא קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי בבהלה ובחשש שזוהי קארן העוקבת אחר עקבותיי.
״סילבר…״ נאנחתי בהקלה.
״את בסדר?, איפה היית כל הזמן הזה?!, לא ראיתי אותך מהבוקר! ופיספסת את השיעור ואת ארוחת הצהריים! לרגע ראיתי אותך עם ג׳ב ואז נעלמת…״ היא דיברה בשטף ובדאגה.
״זה בסדר סילבר, היו לי כמה עניינים לסדר עם ת׳ור ועם המנהלת… אכלתי כבר והתכוונתי להיכנס לשיעור אבל אז…-״
״אילו עניינים רן?״ היא שאלה בחשד.
״אוי סילבר… עניינים של לו״ז אימונים והערכת מצב וציונים, דברים כאלה…״ מלמלתי והצטערתי שנאלצתי לשקר לה גם בנוגע לת׳ור, אך לאחר שפגשתי את קארן, לא ידעתי אם כדאי לעורר גם בסילבר ציפיות שכנראה ולא יתגשמו.
״אוקי ואז?, מה קרה?״ היא שאלה בסקרנות, הן בחרדה והן ברוב קשב.
״פגשתי מישהי שהציגה את עצמה כקארן דוקיין, היא לבשה אך ורק בגדים של פלג רודפי הצדק, מי היא?, מעולם לא ראיתי אותה…״ אמרתי בהיסטריה.
״וואו מה?… קארן דוקיין חזרה?!״ נדהמה סילבר.
״את יודעת מי היא?, ספרי לי!״ ביקשתי בתחינה.
״קארן דוקיין סיימה את לימודיה והכשרתה בשנה שעברה, היא סוג של מחוננת מיוחדת שמסוגלת להשתייך רק לפלג אחד ולהשקיע בו את כל נשמתה, כפי שאמרתי לך בעבר, בין הספר מעלה כיתה לפי רמת התקדמות ולה מלאו שמונה עשרה רק השנה, מה שאומר שהיא סיימה את לימודיה שנה קודם שזה דבר מרשים… כיום היא משועבדת לפלג, בכל המובן של המילה, שמעתי פעם שהיא הייתה בפקיד המגנה של ראש הממשלה אבל אלו עדיין רק שמועות…״ הסבירה סילבר.
״עד כדי כך?״ נדהמתי ועיני נפערו באימה.
סילבר הנהנה.
״בלי להעליב כן?, אבל מה היא רצתה ממך?״ שאלה סילבר בגבה מורמת.
שלחתי אליה מבט מעוצבן.
״שאביא לה את המפתח ללוקר שלי״ פלטתי מבלי לחשוב ונשכתי את שפתי התחתונה בחרטה.
״למה שהיא תרצה את זה?״ שאלה סילבר בתהייה.
״אני לא יודעת…״ מלמלתי בבלבול.
״ומה את עשית?, נתת לה אותו? כי הבנתי שהיא טיפוס שאסור לתת לו דברים ולצפות שיחזרו אלייך בחזרה…״ אמרה סילבר בשאלה.
׳כן הבנתי את זה, בדיוק בגלל זה אני בדרך להחליף מפתח!׳ חשבתי לעצמי, מוטרדת.
״לא הייתה לי ברירה…״ נאנחתי.
״מה?״ נדהמה סילבר.
״היא איימה עלי עם פיגיון ואקדח!״ הנמכתי את קולו עד לכדי לחישה.
״למה לה לעשות זאת?״ הזדעזעה סילבר.
״הלוואי שהייתי יודעת…״ השבתי במבט מוטרד.

לאחר ששכנעתי את סילבר שאהיה זהירה יותר והבטחתי להתראות איתה כדי לדבר על העניין, היא הניחה לי והמשיכה לשיעור הבא שלה, מתמטיקה.
הגעתי בריצה אל החדר של אב הבית הזקן, מייסון וביקשתי ממנו מפתח חדש ושונה ללוקר שלי.
במשך זמן שלא עלה על חמש דקות הוא סיפק לי אחד כזה וביקש שאשמור עליו באחריות ורכושנות.
הודיתי לו בהקלה כשדמעות עומדות בעיני ואצתי אל הלוקר שלי כדי להחליף את סיסמתי. רק ליתר ביטחון.
טרודה במחשבות ושאלות ללא תשובות החלטתי להתקשר לת׳ור.
קצב ליבי הלך וגבר עם כל צליל שקירב את בוא קולו.
״רן?״ שאל ת׳ור.
יכולתי לשמוע חבטות של אימונים ברקע וידעתי שהוא באולם הספורט.
״ת׳ור אני…״ לא יכולתי למצוא מילים לתאר את המצב בטלפון.
״קרה משהו?״ הוא שאל בדאגה ניכרת.
״כן, הרבה… תראה, אם אתה בטוח שאתה רוצה להיות בתפקיד המגן שלי או המלאך השומר שלי… כדאי שתתחיל עכשיו כי מגיעים לי כמה הסברים״ אמרתי.
״איפה את?״ הוא שאל בקשיחות.
״ליד הכניסה לחדר האוכל…״ השבתי.
״אני מגיע״ הוא השיב בנחישות וניתק במהירות.
נשמתי עמוקות ונכנסתי לקנות לעצמי מנה חמה של אוכל סיני מוקפץ מכיוון שפספסתי את ארוחת הצהריים.
כעבור חמש דקות הוא הופיע.
על פניו מבט מוטרד ושפתיו נמתחו לקו דק כאילו כל גופו נותר מתוח ומשותק מרגע תחילת השיחה.
בלעתי במהירות ואיבדתי את תאבוני.
בטני חשה באי שקט של גופי ועוררה גלים מתוחים וכואבים לאורכה.
שנאתי שזה קורה… כנראה שעדיין לא לגמרי השתניתי.
״ת׳ור…-״ עמדתי לעטות על פני את המסיכה העקשנית, הקשוחה והרגישה שחשה נבגדת בסתר ליבה ודורשת לקבל הסברים.
אך כל זה נעלם כשלפתע הוא משך אותי אל חיקו וחיבק אותי בחוזקה.
המומה, נותרתי משותקת, רגלי נעוצות עמוק באדמה ורעד קל עבר בגופי בעת המגע בגופו.
״דאגתי כל כך… לא ידעתי מה לחשוב…״ הוא חפן את ידיו ופניו בראשי, מסניף את ריח שערי ונושם בכבדות.
התעשתי במהירות ודחפתי אותו מעלי.
״רן?…״ הוא שאל בבלבול.
״מה קרה?״ שאל שנית, הפעם גם הוא התעשת ועטה על פניו את הבעתו הקשוחה והרצינית.
״מי זו קארן דוקיין בשבילך?, מדוע היא עוקבת אחרינו ומאיימת עלי?, מה היא רוצה מאיתנו?…״ פלטתי את חששותי.
הוא ספג את דברי ובייאוש פלט אוויר מפיו וצבט את גשר אפו.
״אתה מכיר אותה…״ מלמלתי לאחר שהבנתי שתגובתו מצביעה על כך.
״רן אין לך ממה לחשוש… זה היה, אבל זה עבר…״ הוא מלמל.
״אין לי ממה לחשוש?, איזה אדם לא היה חושש אם היו מאיימים עליו עם פיגיון ואקדח?!״ נדהמתי בזעזוע.
״היא עשתה מה?״ הוא הופתע.
״כן, זה מה שהיא עשתה כשסירבתי לתת לה את המפתח לחדר שלך״ אמרתי.
״מה עשית?״ הוא שאל בקול רועד, עדיין המום מכדי חהשיב ביציבות.
״נתתי לה את המפתח של הלוקר שלי ואז כשהיא עזבה לקחתי מאב הבית מפתח חדש ושיניתי את הסיסמא… היא נראתה אובססיבית כלפייך ת׳ור, לא משהו שמתאים לאקסית, במיוחד אחרי שאמרת לי שאני הראשונה שלך…״ אמרתי בחשד, חשה מושפלת ונבגדת.
״את באמת הראשונה שלי רן, לא קרה בנינו כלום, אף מגע, שום דבר רישמי בעיני…״ הוא השיב.
״בעינייך?, אבל אולי בעינייך זה נגמר ובעיניה לא והיא מוציאה את זה עלי כדי להילחם עלייך?״ שאלתי בחרדה.
״זה נגמר ובוטל בשביל שנינו, אין על מה להילחם!״ הוא התעקש.
״בוטל?… מה בוטל?״ שאלתי בצרידות.
״האירוסים…״ הוא נאנח בעייפות.
״היא ארוסה שלך? והסתרת את זה ממני?״ שאלתי בפליאה.
״היא הייתה הארוסה שלי וזה בכלל לא חשוב לי״ הוא השיב בנוקשות.
״אבל לי כן, כי זה לא פרט קטן או שקר לבן שאפשר לחפף…״ אמרתי בקול רועד.
״רן… זה לא נעשה על ידי, אוריון היה מיודד עם אבא שלה… אבא שלי תמיד היה רודף אחר עוצמה והשפעה יותר משהיה רודף צדק אמיתי… זה כל מה שהוא חיפש בשידוך הזה… אבל אני נלחמתי וגרמתי לאבא שלה לדחות אותי… אני מודה, לא הייתה לה התנגדות בנושא והיא בהחלט הייתה עקשנית אבל זה בוטל וזה נגמר ואין לזה משמעות מבחינתי…״ הוא הסביר.
״מתי זה קרה?״ שאלתי, עיני עצומות בחוזקה, גופי רועד מזעם ותחושת בגידה.
״בתחילת שנה שעברה… הייתי רק בן שש עשרה וכמה חודשים…״ הוא אמר.
״אם זה נגמר אז מדוע היא מופיעה שוב ומנסה להתערב בנינו?״ שאלתי בדאגה.
הוא הביט בי, מבלי לומר מילה, כנראה מכיוון ששנינו ידענו את התשובה: כי היא עדיין לא וויתרה.
הצלצול נשמע ולפתע המסדרון הוצף תלמידים ממהרים.
ת׳ור ניסה לאחוז בידי ולמשוך אותי, כנראה למקום פרטי ושקט.
אך דחיתי אותו והעפתי את ידו, שלא תיגע בעורי.
אם סילבר הייתה יודעת שת׳ור וקארן נועדו להתארס היא הייתה מודיעה לי על כך בשיחתנו, אך לא.
היא לא ידעה, היא לא תדע גם, מכיוון שהכל תמיד יהיה חבוי ומוסתר לעולמי עד. כך ייעודם של סודות ומנהגם של המחזיקים בהם…
״ת׳ור נורטון!״ קול מתגרה נשמע מימיננו.
שנינו הסבנו את מבטינו בתמיהה.
היא עמדה שם, קארן דוקיין, בהבעה מתגרה ומאתגרת, על שפתיה חיוך זדוני, עיניה נוצצות בהנאה וגופה הארוך והמחוטב משך כל עין לאורך הטרקלין.
ליבי נצבט במעט קנאה.
האם ת׳ור באמת דחה אותה?, אותה?.
היא צעדה לקראתו, עיניה ממוקדות אך ורק בדמותו, גופה נע בחינניות כדוגמנית על מסלול.
״התגעגעת אלי?״ היא מלמלה במתיקות, ידיה אוחזות בפניו ומושכות אותן לנשיקה מסעירה ומעוררת מבוכה.
הבחנתי בעיניו שנפערו בתדהמה ובאימה וכעת הבנתי עד כמה חסרת אונים אני.
יד לפטה את זרועי וסובבה אותי לאחור.
פני הוטחו בגוף מוצדק וחמים.
אותה יד אחזה חזק בראשי, מונעת ממנו לנוע והיד השנייה הונחה על גבי, כתומכת.
הדמעות לבסוף זלגו, אינן מסוגלות עוד לעמוד בריסון ובמסכות מזוייפות, הן נכנעו בעקבות מסתן.
״אל תסתכלי יותר״ הקול נשמע רך ואדיש אך הדרישה בו בהחלט הייתה תקיפה.
קולו של ג׳ב.