"dauntless" פרק 17

״רדי ממני!״ ת׳ור קרא בזעם ודחף אותה מעליו.
תלמידים נעצרו בדרכם על מנת לצפות במתרחש, על פניהם הבעות נדהמות, תמימות ומעט מופתעות.
״אני מזהיר אותך קארן, שלא תעזי להתערב ביני לבין רן עוד, שלא תעזי לאיים עליה עוד פעם אחת! ואל תיגעי בי יותר בצורה הזו!״ קולו רעד בכעס בזמן שניסה לאיים ולהטיף לה מוסר.
״אתה הארוס שלי, מטבעי להתנהג כך״ היא מלמלה בילדותיות, כאילו נעלבה וחשה בושה.
ת׳ור גלגל את עיניו כאילו טען שהיא מטורפת שאינה מחוברת למציאות.
הבטתי מעלה, מעל לחזהו של ג׳ב.
הוא הביט בי ברצינות אך על שפתיו חיוך עדין וידידותי, תומך ומזדהה כתמיד.
הוא שיחרר את אחיזתו בי והציע לי את ידו.
״נלך?״ שאל קולו, משכנע יותר מתמיד ומלא תקווה שאסכים.
הבטתי בידו המושטת אלי במבט אטום.
״קדימה רן, בואי נסתלק מכאן!״ הצהיר ת׳ור ולפט את ידי כמתכוון לגרור אותי אחריו.
רגשותי הפגועים לא הניחו לו לעשות כן, ולכן ידי התנתקה מידו במשיכה עזה ועיני הביטו בו בכעס.
הפניתי את גבי אליו ובהיסוס ורעד קל, הנחתי את ידי בידו של ג׳ב והוא לחץ אותה בחיבה והגנה.
״אל תסתכלי לאחור״ הוא רכן ללחוש לאוזני.
הנהנתי קצרות וצעדנו הרחק משם, מתירים את ת׳ור הפגוע ואת קארן המשועשעת ומלא פרצופים של תלמידים מופתעים, מאחור.

ראייתי הטשטשה בשל דמעותי הרבות והמרות שלא חדלו לזלוג על פני בשטף בלתי פוסק.
יכולתי לשמוע צעדים זועמים של רגלים רוקעות מאחור אך לא ייחסתי להם חשיבות.
נאחזתי בידו של ג׳ב בצורה כה נואשת, כאילו הייתה חבל הצלה, הדבר האחרון שישמור עלי ויתמוך בי בעת צרה.
ג׳ב כמוני, לפט את ידי בחוזקה והוביל אותי בנחישות אל גג בית הספר.
המקום דמה למרפסת רחבה, מלאה ספסלים עדינות לבנים שקצותיהם הסתלסלו בידי אומן.
פרחים ססגוניים בשלל סוגים וצמחים מטפסים עיטרו את הפינות והקירות ויצרו ריח טבעי מרענן ושליו.
השקפתי אל השמיים הכחולים ולרגע נעצרתי על מנת להתרכז ולהביט בענן הזע באיטיות ובישנוניות.
״אני מגיע לכאן בכל זמן שאני רוצה להיות לבד, לחשוב, לקרוא, לישון… זה המקום מפלט שלי, עכשיו הוא גם שלך״ הסביר ג׳ב.
הוא עטף את ידי בשתי ידיו והשרה בה חמימות.
חייכתי אליו חיוך עצוב ורפה.
״תודה… שאתה נותן לי להיכנס ולהיות חלק ממקום כזה יפה שיקר לך… תודה שתמיד יש לך מה לומר כדי לעלות חיוך על שפתי, תודה שאתה יכול להבין גם מבלי לומר מילה… אני תמיד… בכל זמן שאני מרגישה בודדה ולבד בעולם הזה, אתה מופיע וכאילו מזכיר לי עד כמה אני טועה…״ אמרתי ברוך.
״זה לא שיעור כתיבה רן…״ הוא צחקק.
חיוך נבוך נסוך על שפתיי.
״מהרגע ההוא, שיצאת לבדך מהחדר של איזבלה וראיתי אותך, הדבר היחיד שאיחלתי לך הוא שתהיי מאושרת וחזקה… אני כאן כי אני רוצה לעזור לך להיות כזו״ הסביר ג׳ב.
הבטתי בו, עיני נוצצות מדמעות.
לא יכולתי לתאר לו במילים עד כמה אני מודה לו לכן הנהנתי קצרות.
התהלכנו בשתיקה ולבסוף התיישבנו על ספסל שהשקיף אל הנוף שאינו כלל את בית הספר.
נוף רגיל, טבעי ונטול דאגות.
נשענתי לאחור על זרועו הפרוסה של ג׳ב ובחנתי את השמש הזהובה.
״אל תבכי יותר, בבקשה…״ הוא לחש.
ידו הונחה על פני ואגודלו מחה בעדינות דמעה רטובה ופולשנית.
משכתי באפי, מתאמצת למלא את בקשתו, אל ללא הועיל.
״אני באמת אהבתי אותו, אתה יודע?״ התייפחתי.
הוא הביט בי במבט כאוב, סופג את סבלי.
״אני יודע…״ הוא מלמל.
ידיו הונחו בצידי פני בעדינות כה רבה, כאילו חשש שאתפורר תחת מגעו.
יכולתי לחוש בחמימות הנוטפת מגופו בעת ששפתיו נשקו לכל דמעה שהעזה להמשיך לזלוג על פני ומחו אותה כאילו לא הייתה.
הצטמררתי קלות אך לא התרחקתי.
הוא הביט בי קצרות, במבט מהוסס ואז שפתיו החליקו מלחיי אל שפתיו ונשקו להן ברוך ובחום שהמיס את ליבי.
לבסוף הוא נסוג, מביט בי בחצי חיוך מעט שובבי.
מבולבלת, מצמצתי בעיני כלא מבינה.
״מה זה היה?״ שאלתי בקול עמום.
״אפשרות חדשה״ הוא השיב.
מצמצתי בעיני ונעמדתי. חשתי כה מבולבלת ומסוחררת.
סערת הרגשות שגעשה בבטני הפכה לסופה משתוללת.
״לא הייתה צריך לעשות את זה…״ מלמלתי מכיוון שהדבר כלל לא נראה לי חכם. הוא נעמד אחרי, מביט בי בתקווה אך עדיין כחברי הטוב ביותר שמוכן להסתכן למעני בעת צרה.
״בהחלט לא הייתה צריך לעשות את זה״ קולו המרתיע של ת׳ור נשמע מאחורי, גופו נחוש, עיניו זועמות ומלאות קנאה.
הסתובבתי אליו והבחנתי באגרופו המאיים על פניו של ג׳ב.
במהירות נטלתי וסוככתי על גופו, קוברת את ראשו בצווארי כשידי מונעת ממנו לנוע.
אם הוא חפץ להרביץ לג׳ב, עליו לעבור דרכי.
אגרופו נעצר באוויר, מספר סנטימטרים מפני. יכולתי להבחין בידו הרועדת בכעס בלתי נשלט.
״ת׳ור, זה לא הפתרון, הוא לא שק איגרוף שלך ואתה לא יכול לפרוק עליו את הכעסים שלך… אנחנו צריכים לפתור את זה, שנינו״ אמרתי.
בהיסוס, הסרתי את ידי המגנות מגופו של ג׳ב והנחתי לו להתיישר.
״עד עכשיו בין אם הייתה חבר שלי ובין אם לא, עמדתי בצד וטיפלתי בשאריות שהותרת בה, מבלי שידעת אפילו, שימשת משענת… אתה לא ראוי לה ואני לא אעמוד בצד ואמשיך לראות אותה נפגעת מהמעשים שלך״ טען ג׳ב.
״זה לא היה בשליטתי…״ ת׳ור השיב.
״וזו החלטה שלה, היא צריכה את שנינו ואני מודה לך שאתה כאן בשבילה… גם אני רוצה לעשות זאת, אך באופן שונה משלך… רן, בואי איתי״ אמר ת׳ור באצילות.
הבטתי בשניהם כלא מאמינה והסתלקתי, מותירה את שניהם לבדם.

התחננתי בליבי שירד גשם, שאוכל לבכות עימו ולהתנחם בנוכחותו.
אך הוא אינו מהיר להופיע.
ידעתי מהם ריגשותי כלפי ת׳ור והבנתי שזהו משבר שנתגבר עליו יחד.
אך מעשהו של ג׳ב שערער וטלטל את נחישותי ועורר בי רגשות לא נחוצים.
הדרך שבה הוא נגע בי הרעידה את ליבי ועוררה בי מחשבות בנוגע לעתיד וורוד המכיל את שנינו.
צעדתי אל המקום היחיד שליבי התנחם בו, אל קרחת היער בו פגשתי בג׳ב לראשונה מנגן.
תהיתי ביני לביני מה היה המצב אילולא נתקלתי בו באותו היום והאם הייתי מגלה על קארן בסופו של דבר.
הרי בוודאי שמור לה מקום ב׳נבחרים׳ ואם היא תמשיך במאמציה לשבות את ת׳ור ולעורר בי קנאה, אני לא יודעת אם אשמור על אדישות לאורך זמן.
נעצרתי בעת שלאוזני הגיעו צלילים.
צעדתי בדממה, משקיפה על הפסנתר ועל הנגנית זהובת השיער.
שיילין.
״היי…״ ניגשתי אליה, מתיישבת לצידה.
״לא ידעתי שאת יודעת לנגן…״ הוספתי.
״לא ידעתי שאת ות׳ור יחד… סילבר ואני היינו עדות למופע הקנאה של ת׳ור… מזל שג׳ב הגיע…״ היא השיבה.
״ג׳ב חבר טוב״ זה כל מה שיכולתי לומר כדי להסיר דאגה מליבה.
״אני לא יודעת לנגן… זהו השיר היחיד שלמדתי, ג׳ב לימד אותי אותו בעבר…״ היא הסבירה.
״את מתגעגעת אליו?״ שאלתי.
היא שקלה את תשובתה ולבסוף הנהנה.
״לא יכולתי להאמין שהוא השתנה… אולי בגלל זה הוא התגבר עלי בסופו של דבר, הבנתי שכל העניין באהבה הוא שצריך לסמוך אחד על השנייה והוא אף פעם לא קיבל את זה ממני…״ היא אמרה.
״עדיין לא מאוחר מידי…״ אמרתי בעידוד.
״הלוואי שהייתי אופטימית כמוך״ היא חייכה. רציתי לעזור לה להגשים את יחסיה עם ג׳ב מחדש. 
״לא יקרה כלום אם תנסי…״ דחקתי בה.
״את מכירה את הפעמים האלו, שיש דברים שנשברים ואפשר להדביקם חזרה? ויש דברים שנשברים ולא משנה מה תעשי, הם לעולם לא ישובו לקדמותם?״ היא אמרה, ידיה שבות לנגן את אותה מנגינה.
הבטתי בה בשתיקה.
״הלב של ג׳ב היה משהו שנשבר וחזר לקדמותו אך אם הוא יישבר שוב, הוא לעולם לא יחזור להיות שלם…״ אמרה שיילין.
המחשבה על דבריה של שיילין עוררו בי את החשש לשלומו של ג׳ב אם אדחה את אהבתו.
האם הוא יכול לאהוב אותי בדרך הנכונה? והאם הוא באמת ובתמים אוהב אותי?.
״את עדיין אוהבת אותו?״ שאלתי בלחש.
היא חייכה לעצמה.
״אף פעם לא הפסקתי…״.