"dauntless" פרק 18

החלטתי להישאר בקרחת היער גם לאחר ששיילין עזבה לשיעור הבא שלה.
הברזתי כמעט מכל השיעורים שהופיעו במערכת שעות שלי היום, אך זו הייתה הדאגה הקטנה ביותר שלי.
תהיתי ביני לביני מה אני עושה, אך פרט לישיבה רפויה וכלל לא נוחה מול הפסנתר הבודד, לא באמת יכולתי למצוא לעצמי תשובה.
סידרתי את מחשבותיי, ממיינת כל תחושה, כל מחשבה ומארגנת את אירועי היום בראשי.
ידעתי מה אני רוצה אך ידעתי מה אני צריכה יותר מכל.
ולצערי לא היה בכוחו של ת׳ור למלא את שני הצרכים.
ג׳ב הוא חברי הטוב ביותר, הנפש התאומה והאבודה שמצאתי ונדמה שהכל כל כך קל ופשוט יותר כשאני במחיצתו.
בהחלט יכולתי לאהוב אותו ולראות בו מעבר לידיד טוב.
אך כעת ת׳ור נכנס למשוואה, והוא מסבך ומערבב את כל הנתונים.
אולי הוא לא בדיוק מה שאני צריכה, אבל הוא מה שאני אוהבת.
אם הוא כלל לא היה נכנס לחיי, אולי הם היו ברורים יותר…
אבל לא, הוא בפנים והוא לא מתכונן לעזוב. אינני חפצה שיעזוב… אך כפי שאמר לג׳ב, זוהי החלטתי היחידה שתקבע.
אני מסתכנת מאוד. ההחלטה הזו תישברו לאחד מהם את הלב ואני עשויה לאבד אותו לתמיד.
ת׳ור לא יניח לזה לקרות, הוא ילחם גם אם לא ייבחר. אך ג׳ב, הוא לעולם לא ישוב לקדמותו… כפי ששיילין אמרה.
אך מדוע הוא אינו יכול לאהוב אותי בדרך הנכונה כפי שאני אותו? ומדוע אני חייבת לשבור לו את הלב?.
עיני נפערו בהבנה ויכולתי להאמין שנורה המעידה על רעיון חדש מהבהבת מעל לראשי.
כעת הבנתי מה עלי לעשות.
ליבו לא יישבר, לא על ידי, הוא יישאר חברי אך עלי למלא את החור שאצור.
עלי לחבר שנית בין שיילין לג׳ב.
אך לפני הכל, עלי לדבר עם ת׳ור ולהסדיר את המצב בנינו על ידי הבהרת הדברים.
בית הספר הסתיים לפני כשעה, כך הערכתי. מכיוון שידעתי שאיזבלה כנראה ועדיין נשארה לטפל בענייני בית הספר, היא תוכל להסיר דאגה מליבה של סבתי.
נעמדתי במהירות ורצתי בנחישות חזרה אל הבניין.
עליתי במדרגות, מדלגת על פני שתיים בכל פעם.
ליבי פעם בהתרגשות וכמיהה עזה לשוב אל ת׳ור.
לאחר סריקה קצרה מסביבי, שלפתי בעדינות את המפתח לחדרו של ת׳ור, דחפתי אותו למקומו וסובבתי.
הדלת נפתרה בחריקה קלה.
הבטתי שנית סביבי ונכנסתי בדממה.
החדר היה מואר ושקט.
הוא לא כאן… היכן הוא יכול להיות?, האם הוא כעס עלי והחליט לחזור אל קארן?, מתי הוא אמור לחזור?…
החלטתי להמתין לו בחדרו ונצל את הזמן למקלחת.
המפתח עדיין שלי, בדיוק כפי ליבו לכן הנחתי שלא תתעורר כל התנגדות וגופי המיוזע זעק למקלחת נעימה.
נעלתי את החדר והנחתי את המפתח על המיטה.
הסרתי מעלי את כל בגדי וטחבתי אותם בחזרה אל תיקי.
שלפתי בגדים נקיים להחלפה ונכנסתי עימם לחדר האמבטיה המעוצב והמפואר.
לתדהמתי על אף שהיה צנוע הוא דמה למקלחות המפוארות בחניות תצוגה.
התקלחתי בזריזות אך גופי התענג על כל שנייה. מים תמיד הצליחו להרגיע ולרפא את גופי, בהחלט חשתי חיבור אליהם.
לאחר שניגבתי את שערי, עטפתי את גופי במגבת אדומה ווידאתי שהכל במקומו, פתחתי את דלת חדר האמבטיה ונעצרתי בבהלה.
ת׳ור כיוון אלי את אקדחו במבט רצחני ומתגונן, חזהו חשוף ומכנסי הג׳ינס השחורים שלו פתוחים.
סרקתי את שערו הסתור ואת עיניו הפרועות ובלעתי את רוקי במתיחות.
״אני כבר אלך, לא צריך לאיים עלי עם אקדח…״ מלמלתי, מנסה להקל על האווירה המתוחה.
״לא ידעתי שזו את… נבהלתי…״ הוא חיכך בגרונו והניח את האקדח על השידה מצד שמאל.
״כן טוב, אני היחידה שנתת לה מפתח לחדר שלך לא?״ אמרתי בחשד.
״כן, את היחידה… פשוט הייתי בטוח שוויתרת עליו ונתת אותו לקארן או משהו כזה…״ הוא השיב, מעט מבוייש.
״למה שאעשה דבר כזה אכזרי וילדותי?, בסך הכל התווכחנו ת׳ור, זה לא אומר שאני מוותרת עלייך…״ אמרתי המומה.
הוא השפיל את מבטו בבושה, עיניו מסרבות להסתכן ולהביט בעיני.
״לא מוותרים על מי שאוהבים…״ הסברתי.
״לא וויתרתי עלייך לטובת קארן… לא ראיתי אותה מאז מה שקרה, חזרתי עכשיו אחרי שאיזבלה אמרה לי שנעדרת מכל השיעורים שלך ויצאתי לחפש אותך… אני אודיע לה שאת אצלי״ הוא הסביר.
״בסדר… תודה״ מלמלתי.
הוא שלח במהירות מסרון בטלפון הנייד שלו וכלל לא ציפה לתשובה.
״החנות שלך פתוחה…״ הערתי כבדרך אגב והתיישבתי על מיטתו.
הוא הביט קצרות אל מכנסיו הפתוחים.
על שפתיו נפרס חצי חיוך משועשע.
״כן טוב, גם שלך…״ קולו היה רווי תאווה.
בלעתי את רוקי במבוכה, שילבתי את רגלי והידקתי את המגבת לגופי.
״התכוונתי להתקלח… אבל אם את רוצה שנדבר עכשיו אז זה יכול לחכות…״ הוא אמר.
״לא זה בסדר, זה יכול לחכות, תיכנס…״ מלמלתי.
״בסדר… הישארי כאן ובבקשה, המפתח הזה שלך, תעשי בו שימוש מתי שתרצי אך אל תאבדי אותו לטובת מישהו אחר ואל תחזירי לי אותו חזרה…״ הוא ביקש.
״בסדר…״ הנהנתי ברוב קשב.
״ותלבשי משהו, יהיה לי קשה מאוד לדבר כאשר לגופך אך ורק מגבת״ הוא אמר ברמיזה.
שלחתי אליו מבט זועף.
״זה מה שאני מנסה לעשות אז תועיל בטובך להיכנס כדי שאוכל לעשות זאת״ עקצתי אותו.
״את יפה שאת כועסת״ הוא הביט בי בשובבות.
״אני הכי יפה כשאני הולכת, רוצה לראות?״ סיננתי.
״מבחינתי את יפה תמיד…״ הוא אמר בעומק, נכנס אל החדר וטרק את הדלת מאחוריו.
מצמצתי בעיני בכדי למחות את הדמעות שהצטברו ואיימו לנשור.
הסרתי מעלי את המגבת ולבשתי את בגדי פלג רודפי הצדק שכללו נעליים שחורות גבוהות, מכנס עור קצר ושחור , גופייה אפורה רפויה וז׳קט עור שחור וצמוד שהדגיש את שיפועי גופי.
בשל השתייכותי לשלושת הפלגים יכולתי בנוסף ללבוש את הבגדים המייחדים פלג אחד בלבד.
שכבתי על מיטתו, מכורבלת לכדור והאזנתי לקולות המים הזורמים.
עצמתי את עיני ושידלתי את עצמי לנשום ברוגע.
כנראה ששקעתי בשינה קצרה מכיוון שהקצתי לנינוח נעים של לבנדר.
פקחתי את עיני באיטיות וקפצתי בבהלה למראה פניו של ת׳ור.
הוא רכן מעלי, ידיו בצידי גופי ועיניו מביטות בפני בדממה.
מיהרתי להתיישר ככול שיכולתי כך שנשענתי על מרפקי.
״זה הזמן לדבר ת׳ור…״ מלמלתי.
״אני לא רוצה לדבר…״ הוא לחש לי.
בלעתי את רוקי בזעם, מביטה בו בייאוש.
״אני מבין את מה שאת מרגישה, תאמיני לי, ותאמיני לי שגם לא רציתי שתרגישי ככה, אני בחיים לא ארצה שתחושי כך, אני תמיד ארצה להפוך אותך לשמחה, וכן התכוונתי לספר לך על קארן בסופו של דבר אבל תביני שאם לא עשיתי את זה עד עכשיו זה כי אני לא מייחס לזה חשיבות וגם את צריכה להפסיק לייחס לזה חשיבות…״ הוא אמר.
״לא אכפת לי ממה שקרה כי זה בוטל ואני מאמינה לך אבל הנה היא חזרה והיא רודפת אותנו…״ אמרתי.
״אני לא אתן לה להניח עלייך אצבע… או עלי… אנחנו נישאר יחד ונגבור עליה בסדר? אבל בשביל זה את צריכה לסמוך עלי…״ הוא הבטיח.
״אני סומכת עלייך, אני פשוט לא רוצה שהיא תפריד בנינו…״ השבתי.
״בואי נבחן את זה… ״ הוא ביקש.
״איך?״ שאלתי, הסקרנות התעוררה בי.
״נספר אחד לשנייה משהו סודי מכיוון ששנינו סומכים אחד על השנייה שלא נספר זאת…״ הציע ת׳ור.
״בסדר…״ השבתי בחיוך.
״אני אהיה ראשון… כשהייתי קטן הושפעתי קשות מהסרט ׳מולאן׳ והייתי מספר לכולם שאני יכול לראות את הדרקון מושו ושהוא באמת קיים… אני זוכר שאפילו פעם אחת הם ביקשו הוכחה והייתי צריך לצייר להם אותו והכל היה מביך ומאולתר, אחר כך כולם קראו לי שקרן… ואני התחלתי לחשוב שהשתגעתי…״ הוא אמר במבוכה.
חייכתי בשעשוע.
״תורך…״ הוא לחש.
״מממ… עד לא מזמן הייתי נעזרת ב… בחברים דימיוניים שהם פרי דימיוני, המצאתי אותם כדי להתגבר על כל מיני קשיים שצצו בחיי וכדי להרגיש שאני לא לבד, אבל עכשיו זה הפסיק כי אני יודעת שאני לא לבד עוד…״ אמרתי והבטתי בו בחשש.
״ועכשיו אתה בטוח שאני משוגעת…״ הוספתי באנחה.
״כן… עכשיו אני בטוח… את משוגעת ומטורפת על כל הראש…״ הוא אמר, כאילו מזועזע.
הבטתי בו בהרמת גבה מתנשאת.
״אבל את יודעת מה?״ הוא שאל ורכן אל אוזני. 
״הייתי מוטרד עוד יותר אם לא היית כזו… אמרתי לך פעם ואני אגיד לך שוב, אני מסוגל להתמודד עם הכל, אם אני אוהב אותך ותאמיני לי שאני אוהב, אני יכול לאהוב את כולך״ הוא לחש, נשימתו מדגדגת את צווארי.
״מממ… אתה יודע, גם אני אהבתי את ׳מולאן׳״ לחש לו בצחקוק.
הוא צחק, קולו מצטלצל כפעמונים, תחושת ההקלה שהתפשטה בגופי הייתה כה מרגיעה כך שאושר עילאי נסוך בחיוכי.
״יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?״ שאלתי ליתר ביטחון.
״פרט לעובדה שקארן שייכת ל׳נבחרים׳ ושהיא תהיה קוץ בתחת זמן מה ושאבא שלי הוא לא בדיוק האבא הכי טוב בעולם, במיוחד כשהוא עכשיו עם דודה שלך, שאגב זה מרגיש לי חולני, מממ… לא״ השיב ת׳ור בחיוך ציני.
״אני לא חושבת שאיזבלה לוקחת אותו ברצינות…״ מלמלתי.
״למה? אין לה ילדים, הוא גבר נאה, כמוני אני חייב לציין… והם עובדים יחד…״ השיב ת׳ור בפשטות.
״אוי ואז נהיה משפחה?״ הזדעזעתי.
״אנחנו נהיה משפחה, רק לא בדרך הזאת…״ ת׳ור גיחך.
״אתה חושב רחוק מידי בהתחשב בעובדה שיש לך מתחרים״ התגריתי בו.
״ג׳ב הוא לא מתחרה בשבילי… ואני יודע שאת אוהבת אותי… אבל עדיין, זו החלטה שלך ועכשיו גרם לי להיזכר שהוא נישק אותך!״ התפרץ ת׳ור בכעס.
תפסתי בחולצתו על מנת למנוע ממנו לפעול בפזיזות.
״תסתכל עלי…״ ביקשתי על מנת להרגיעו.
״לא צריכה להתקבל החלטה כי מבחינתי שום דבר לא השתנה… בסדר? אבל הוא יקר לי מאוד ואני לא רוצה לפגוע בו״ הסברתי.
״מה תעשי?״ הוא שאל.
״פשוט תשאיר את זה לי… זה עניין של שנינו בלבד״ השבתי.
הוא הנהנן בהבנה על אף שהדבר כלל לא מצא חן בעיניו.
״איפה הוא נגע בך?״ הוא שאל חרישית.
״מה?״ שאלתי מבולבלת.
״כאן?״ הוא שאל, ידו הונחה על פני ואגודלו החליק על הלחי שלי בליטוף נעים, מגעו מחוספס.
״ת׳ור…״ מלמלתי באי נוחות.
״ואיפה הוא נישק אותך?״ שאל ת׳ור.
״כאן?, כאן?״ קולו נבלע בעת שנשק לפני כפי שעשה ג׳ב.
ציחקקתי במעט שעשוע.
״וכאן? אוי אם הוא נישק אותך כאן…״ הוא מלמל באזהרה אל שפתיי.
״אתה יודע את זה, למה לשאול?״ גיחכתי.
״כדי למחוק את זה מהזיכרון שלי…״ הוא לחש לי. 
הבנתי אותו, הלוואי ויכולתי למחוק מזיכרוני כל זכר לנשיקתה של קארן.
לפתע הוא הביט בי באופן זהה לזה שהבטתי בו ונדמה שהכל הפך לכל כך קל ופשוט.
הוא נשק לשפתי בעדינות, מאפשר לי לסגת, אך זה כלל לא היה רצוני.
ובאותה שנייה ששפתיו הוצמדו לשלי נדמה היה שכל צרותיי נשכחו ופרחו מראשי ומחשבותי.
כרחתי את זרועותי סביב צווארו וקירבתי את גופי אל גופו, ידיו החליקו לאחוז במותני תוך שהוא מעמיק את נשיקתינו.
הופתעתי מעצמי, על כך שנשקתי לו בחוזקה בתקווה להשכיח ממנו את טעם שפתיה של קארן.
הנחתי לידי להחליק על חזהו ולחדור אל מתחת לחולצתו, אצבעותי מלטפות בעדינות את עורו ועולות למשוך את חולצתו מעלה.
הוא התנתק ממני רק לשנייה על מנת לאפשר לי לעשות זאת ולאחר מכן צלל בחזרה אל שפתיי.
יד אחת שלו הונחה על ירכי החשופה וידו השנייה החליקה תחת חולצתי והחליקה על גבי.
התנשמתי בכבדות ונורת אזהרה הבהבה בראשי.
ניתקתי את שפתי משפתיו והנחתי את ידי על ידו, רומזת לה לחדול.
הוא הביט בי בהיסוס.
״זה מהר מידי…״ מלמלתי.
״רק תגידי לי להפסיק ואני אפסיק… תכתיבי לבד את הקצב״ הוא השיב.
הנהנתי.
הוא נעמד, הרים את חולצתו הזרוקה והתכוון ללבוש אותה.
נעמדתי אחריו ותפסתי בידיו, מונעת ממנו לעשות זאת.
הוא הביט בי בשאלה.
״עדיין לא אמרתי מספיק…״ אמרתי בחיוך, נבוכה מעט.
הוא צחק, הטיח את חולצתו ארצה וגהר מעלי בנשיקות מתוקות.
הייתי בטוחה שאוכל לחיות את הרגע הזה לנצח, אילו הדבר היה אפשרי.